העומס בקו 402 – חלק 2

מאת: נאבקת בתשוקה לתחיל הסיפור שמואל לא ישן באותו לילה. הוא שכב על הגב, עיניו פעורות, תקרת חדרו נמסה אל תוך מחשבותיו. כל מגע של הסדין על עורו עורר בו צמרמורת. בכל פעם שעצם את עיניו, ראה שוב את עיניה, את היד שלה, את השקט שבו אמרה: “אתה הזונה שלי.” המילים כבר לא נשמעו לו גסות. הן היו… נכונות. מדויקות מדי. כאילו מישהו סוף סוף קרא בשם לתשוקה שהוא לא העז להכיר בה. למחרת, כל מגע עם המציאות – ספסל בית הכנסת, סידור התפילה, אפילו שלום מנומס לשכנים – נדמה כמו מסיכה מגושמת. הוא הסתובב כמו אדם שנבלע לרגע בעולם אחר – וחזר, אבל לא באמת. בערב שבת, הוא מצא את עצמו עומד מול הארון, מהסס. בין חולצת שבת אחת לאחרת. ואז, כמעט בלי להבין למה, לקח את אותה חולצה שלבש אתמול. הבושם שלה עוד היה עליה. נמוג. אבל עוד שם. מוצאי שבת. טלפון. שקט. לא היה לה את המספר שלו. והוא לא שלה. לא באמת. ובכל זאת – הוא יצא מהבית, בלי מטרה ברורה. רגליו לקחו אותו לאזור גבעת שאול. שוב הרחוב הצר. שוב הבניין הישן. לא צלצל. רק עמד שם. רועד. הדלת נפתחה. היא ידעה שהוא יבוא. היא לא אמרה מילה. רק צעדה לאחור, מותירה את הדלת פתוחה מאחוריה, ונתנה לו לבחור. שמואל נכנס. הדלת נסגרה חרישית מאחוריו, הפעם ללא קליק מתכתי. שום מילה. רק השקט, שבחדר הזה נעשה מוחשי, כמעט חי. היא עמדה ליד השולחן. בגדים פשוטים – חצאית כהה, חולצה בגוון שמנת, שרוולים ארוכים. אבל שוב – לא היה שום דבר "פשוט" בנוכחות שלה. היא הייתה חידה לא פתורה, והיא ידעה את זה. היא חיבקה אותו. לא חיבוק של אהבה. לא חיבוק של נחמה. חיבוק של מי שבראה אותך מחדש, ואין לך עוד שם מלפני. הוא עמד שם, נשימתו כבדה, פניו נצמדות לכתפה. היא הייתה יציבה, קרירה, רגועה. לפתע הסתובבה והלכה לעבר חדרון קטן שנסתר מאחורי דלת עץ דקה. כשהיא פתחה אותו – הוא ראה רק קצה של מראה גדולה, כיסא עץ נמוך עם כרית כהה, ומתלה קיר. על המתלה – לא בגדים. רק חבל אחד. פשוט. היא לא הסבירה. היא רק עמדה שם בפתח והביטה בו. הוא פתח את פיו לומר משהו, אולי לשאול – אבל היא הניפה יד שקטה. לא כעס, לא איום. רק שתיקה חדה. הוא בלע את השאלה. צעד צעד ראשון. ואז עוד אחד. כשהגיע לפתח הדלת, היא אמרה: "שים את הידיים מאחורי הגב." היא קשרה את ידיו באיטיות, בלי חיפזון, בלי דיבור מיותר. קשר ראשון סביב מפרק שמאל, אחר כך ימין. קשר עדין אך מוחלט. הוא עמד שם, זרועותיו מאחור, גופו מתוח בין כניעה לרעב. היא פסעה סביבו, עקביה נוגעים בשטיח כמו שעון. כל סיבוב שלה סביבו היה כמו דופק. ואז עצרה מולו. "אתה רעב, נכון?" הוא הנהן, לא בטוח אם הבין למה היא מתכוונת. היא התקרבה אליו עד שהחזה שלה כמעט נוגע בו. הוא הרגיש את החום, את הריח הזה – הבושם ההוא מהאוטובוס, חצי מתוק, חצי סכנה. אבל היא לא נגעה. עדיין. היא התרחקה צעד אחד. ידיה פתחו כפתור ראשון של החולצה. לאט. לא מתגרה, ואז עוד אחד. הוא נעמד, חסר נשימה. עיניו ירדו לקו החזייה שלה – בד דק, משי, כהה, כמעט שקוף. גוף לא מופקר – מושל. היא ראתה את מבטו, ובלי לומר מילה – שלחה אצבע אל שפתיה. שתיקה. הוא בלע רוק. כל גופו רעד. "אל תוריד את העיניים," היא אמרה. היא התקרבה שוב. הפעם הצמידה את לחיו לשדה הימני. לא בחום – בקור. נשארה כך, נוגעת בו בחלקה העליון, נותנת לעורו להרגיש את העור שלה, בלי חיכוך. הוא נאנח. לא ממגע עמוק – רק מהצורך. היא התרחקה שוב, הרימה את החולצה שלה באטיות, והסירה אותה לגמרי. עמדה מולו רק בתחתונים, גופה חיוור, חזק, שקט. היא לא נגעה בעצמה – רק יד אחת ירדה והחליקה אל מותנה, ואז בין רגליה, מבעד לבד, לחיצה קלה. עיניו ירדו לשם. בלתי אפשרי לעצור. נשימתו הכבידה. "בוא תראה," היא אמרה. היא התקרבה אליו והצמידה את מפשעתה לאגן שלו, מבעד לבד. שום עירום – רק מגע של גוף לגוף, חם, חזק, מגרה. הוא נאנח. הכאב היה אמיתי – בתחתוניו, בגופו, בכמיהה שלא יכלה להשתחרר. והיא לחשה: "אתה מוכן לגמור על המקום, נכון? אבל אתה לא תעשה את זה. אתה תעמוד כאן. תרגיש הכל. ותישאר." היא התחככה בו לאט, פעם אחת. גופה נע כנגדו, עד שהוא כמעט גמר, ואז עצרה. "די." היא התרחקה. נשמה. לקחה את התחתונים שלה – והסירה אותם. מולו. בלי מילים. "כרע." הוא ירד מיד. עיניו מול גופה, אבל לא נוגע. ידיו קשורות, פניו סוערים. "עכשיו תנשום אותי. לא לגעת. רק לנשום." היא התקרבה, פישקה את רגליה, הציבה את מפשעתה מול פניו. והוא נשם. נשם עמוק. ריח של גוף, של חום, של חשיפה. כמעט לא אנושי. כל גופו רעד. הזקפה שלו בוערת, לוחצת, אסורה. זה פשוט קרה. הוא לא תכנן. לא רצה. לא התכוון. אבל גופו גמר. לא מתוך מגע. לא מתוך הנאה מלאה. אלא מתוך עומס. נפשי. חושי. כל כך הרבה זמן שנאסר – ועכשיו, מגע אחד, מבט אחד, הנשימה שלה… והוא נמס. נשבר. הוא עדיין כרע מולה כשזה קרה – לא מרים עיניים. הרטיבות התפשטה לאט במכנסיו, חמימה, לחה, מושכת מטה את הבד, כמו כתם של בושה. וכשהיא צעדה צעד אחד קדימה, הרגל שלה – בכוונה או שלא – נחה בדיוק על הרטיבות הזו. דרך הבד, דרך גופו, הקור של מדרך רגלה חדר אליו כמו התכווצות. הוא רעד. לא מהנאה – אלא מהידיעה. שהיא מרגישה. שהיא יודעת. ושהיא בוחרת להישאר שם. היא לא זזה מיד. רק עמדה כך, הרגל שלה לוחצת קלות על תבוסתו. היא הביטה בו, והוא ידע – היא לא נגעלת. היא שופטת. "זה היה חזק מדי עבורך, אה?" קולה היה נמוך, עדין מדי. וזה היה הכי גרוע. היא לחצה שוב קלות עם הרגל, תנועה קטנה – לא אלימה, רק כדי לגרום לו להרגיש את זה שוב. הבד הקר, הרטוב, נצמד לגופו יותר. הוא עצם עיניים. לא יכל לשאת את התחושה. זה לא היה כאב – זה היה עונש מבפנים. "אפילו לא נגעתי בך," היא אמרה. והמילים האלו, דווקא כי היו נכונות, פילחו את מה שנשאר ממנו. "אני עומדת כאן. רגועה. ואתה – נמס לתוך הבגדים של עצמך." היא הסירה את רגלה. סוף סוף. אבל התחושה שלה נשארה, כמו טביעת חותם בגופו.