פוסידון

שוּב בָּאת אֵלַי בַּחֲלוֹם. הַתְּשׁוּקָה מְשַׁתֶּקֶת אוֹתִי, עַד דּוֹם. וּבַשָּׁקֵט שׁוֹמְעִים יְנִיקַת הַחַשְׁמַל, מִלִּבִּי לְגוּפִי הוֹלֶם בִּי חוֹם. פְּרִי בַּשֵּׁל אַתָּה, יוֹדֵעַ אֶת עַצְמְךָ. וְכִי אֵיךְ תּוּכַל לַדַּעַת אוֹתִי, אִם לֹא אַחֲרֵי מַסָּעוֹת אֲרֻכִּים בַּתֵבֵל כְּשֶׁפָּגַשְׁתְּ אֶת כֹּל יְצִירֵי לִבְּךָ? אֵיךְ לִשְׁכֹּחַ אוּכַל קִרְבָתְךָ הָעַזָּה? מִסְּבִיבִי רַק סְיָחִים אֲבוּדִים רוֹעִים. שׁוֹאֲלִים אֶת שְׁמִי בְּלִי לַדַּעַת לְמַה, מְבַקְּשִׁים אֶת לִבִּי כְּתַכְשִׁיט לִרְאַוָה. הַתְּמוּנָה יְקָרָה, אַךְ יוֹדַעַת, חֲלוֹם הוּא, כִּי רוֹבְצוֹת הַשָּׁנִים בֵּינֵינוּ כְּשֵׁד. לֹא אֶרְצֶה לְעוֹרֵר זַעֲמוֹ מִשְׁנָתוֹ אֶת שַׁלְוַת לֵיְלוֹתַיי הַשְּׁבִירָה לְאַבֵּד. עֵת תִּנְדֹּד סְפִינָתְךָ בֵּין גַּלֵּי חַיֶּיךָ, מַבָּטִי אַרְחִיק הָלְאָה מִשָּׁם, וּבַסֵּתֶר אֶרְקֹם וְאֶפְרֹם אֶת פָּנֶיךָ, אָשִׁיבַם בִּכְאֵב לִמְצוּלוֹת הַיָּם.