מקביליות

7497 קראו את הסיפור מאת: hole_maker פרולוג – קו הסערה תומר ישב על סף המיטה, גבו כפוף, עיניו קבועות בנקודה לא מוגדרת ברצפה. השעה הייתה שתיים בלילה, והחדר היה דומם פרט לנשימותיה הכבדות של שירי הישנה מאחוריו. הוא לא ישן כמו שצריך כבר שבועות. אולי חודשים. אולי מאז תחילת ההריון הזה, שלא היה דומה לשום דבר שציפה לו. שירי הייתה שקופה כמו מים כשנפגשו לראשונה, שמחה, מלטפת, מלאה חיים. עכשיו היא נראתה כאילו מישהו החליף לה את הנשמה בענן עכור. רוב הזמן היא שותקת. כשהיא מדברת, זה כדי לבקש מים, או לקטר על כאב בטן, או כדי לכעוס. וכשאין כוח אפילו לכעוס, נשאר רק הקיר הזה ביניהם. הוא הבין. באמת שניסה. לילות של בישול, חיתולים, מקלחות, סידורים, עבודה, ובעיקר – בדידות שלא העז להודות בה בקול. אבל הלילה הזה היה שונה. בריב שפרץ קודם, שניהם נשברו. הוא צעק. היא בכתה. ואז אמרה את זה. את הרעיון שעדיין הדהד לו בראש כאילו נאמר בלחש צורב: "אולי… אולי תמצא מישהי. זמנית. רק שתעזור לך לשחרר. עד שאני אחזור להיות אני." תומר נדרך. לא הצליח להחליט אם זה משפיל, מעורר, מבלבל או פשוט בלתי נתפס. פרק 1 – גבולות חדשים הבוקר שלמחרת נראה רגיל מדי. השמש זרחה, הילד דרש דייסה בדיוק כשהקומקום רתח, ושירי עדיין שכבה על הספה עם כרית מתחת לברכיים. כשהביא לשירי את הכוס עם התה והג'ינג'ר, היא הרימה אליו מבט אחר. עייף, אבל רך. "אני לא חוזרת בי," אמרה בשקט. "שירי… זה נשמע כאילו את רוצה לגרש אותי. או לבחון אותי. זה לא את." "זה בדיוק אני, תומר," אמרה. "אני עייפה, כואבת, ובעיקר – מפחדת לאבד אותך בגלל משהו שאין לי שליטה עליו." "אז מה, את מציעה לי… מה? לפתוח טינדר? לשחרר לחץ כמו איזה צינור עם שסתום?" "לא," היא חייכה חיוך שניסה להיות שובב ונשבר באמצע. "אני מציעה שנעשה את זה בשליטה. עם מישהי שאני בוחרת. שמכירה את הסיטואציה. שתכבד את זה שזה זמני." תומר הביט בה. שתק. בטעות לגם מהתה שלה בלי לשים לב. הוא אפילו לא שם לב שהיא שמה כפית דבש – משהו שהיא לא עשתה כבר חודשים. "יש לי מישהי בראש," אמרה. השם שיצא מפיה הפתיע אותו. פנינה. תומר לא זכר הרבה מהחברה הזו, רק שהייתה נמוכה, עגולה, בלונדינית, מלאה נוכחות ושהיו לה עיניים חכמות שקצת הפחידו אותו בפעם ההיא שנפגשו באיזה ערב עם חברים. "היא לא בזוגיות, היא כבר שאלה אותי פעם משהו עליך – ברמז. והיא… היא פנויה לזה. דיברתי איתה." "מה זאת אומרת דיברת איתה?" הקול שלו עלה. "הסברתי לה. היא הסכימה. בתנאים שלי. שלנו." תומר לא ידע מה יותר טורד אותו: ההפתעה, תחושת בגידה קלה בלב, או העובדה שדמיין לרגע את העיניים של פנינה בוהות בו, כאילו כבר יודעות משהו שהוא עוד לא העז להבין. "אין לי תשובה עכשיו," הוא מלמל. "ברור," היא אמרה. "אבל תחשוב על זה. באמת תחשוב." פרק 2 – חציית קווים תומר כמעט הטיח את הכוס בקיר. מילותיה של שירי הדהדו לו בראש שוב ושוב כמו צלצול אזעקה מנסר. "היא הסכימה. פנינה. היא יודעת. היא רוצה." היה לו רצון לצעוק, לשבור, לברוח. מההצעה. ממנה. מהתפקיד שנכפה עליו – כאילו מישהו הפך אותו לשחקן ראשי במחזה שלא קיבל עבורו תסריט. אבל אז היא הניחה יד על ברכו. מבט אחד – שקט, מתנצל, אוהב באמת – קיפל את הזעם לתוך עצמו. היא לא מוותרת עליי, חשב. היא נלחמת. בדרכה. הוא נשם עמוק. הנהן. המילים "טוב, ננסה" נשארו כלואות בגרון, אבל היא הבינה. המפגש עם פנינה תוכנן לשעות הלילה, אחרי שהילד ישן. הכל היה מתוזמן בקפדנות כמעט קלינית: ארוחת ערב, סיפור, מקלחת, נשיקה – ואז דממה. פנינה הגיעה בשקט, לבושה פשוט – ג’ינס כהה, חולצת טריקו רחבה בצבע בורדו, כזו שחשפה טיפה מהצווארון והבליטה את קו עצמות הבריח שלה. שערה הפזור נפל על כתפיה כמו ענן זהוב, ריח קל של בושם הדרים מתוק עמד סביבה. תומר פתח לה את הדלת והם החליפו חיוך קצר מדי, כמו שני אנשים שהכירו פעם – אבל הפעם נפגשו בתוך סצנה שכתובה מראש. "היי…" הוא אמר, קולו צרוד מעט. "היי," השיבה, מלקקת שפתיים באופן בלתי מודע. שירי חיכתה מאחור, נשענת על מסגרת הדלת של הסלון, בגד בית דק על גופה ההריוני, עיניה חצי עייפות, חצי דרוכות. היא חייכה חיוך קטן, כמעט מתנצל. "תרצו תה או משהו?" שאלה. והם שלושתם צחקו – לא מהשאלה, אלא מהאבסורד. הצחוק הקטן הזה שחרר משהו. שירי הוסיפה: "טוב, אז לא תה… אולי פשוט נתחיל בזה שתשבו רגע. תנשמו." הם התיישבו על הספה. תומר באמצע, שירי מימינו, פנינה משמאלו. הרגל שלה נגעה בשלו, קלות, נגיעה מקרית אך חשמלית. שיחה מהוססת נפתחה – על העבודה של פנינה, על הגן של הילד, על המתכון לשוקולד החם שתומר הכין בשבוע שעבר. כל אחד מהם תפס את עצמו משתדל להתנהג "רגיל", כשהלא־רגיל מרחף מעליהם כמו ענן נמוך. ואז, אחרי שתיקה שנמשכה חצי דקה, שירי נשמה עמוק ואמרה: “בואו.” לא בלחץ, בנחישות רכה. היא קמה, וטפפה יחפה לכיוון המסדרון. מבטה מזמין אותם אחריה. תומר היסס. פנינה פלטה חיוך לא בטוח. אבל הם פסעו בעקבותיה. בחדר, האור היה עמום. נר דלק על השידה. המצעים היו טריים, לבנים, עם ריח של מרכך כביסה מוכר. שירי התיישבה בפינה בכורסה, כרית בין רגליה, והניחה יד על בטנה. “אני כאן. אבל לא כאן. תעשו כאילו אני אוויר.” אוויר, חשב תומר. איך אפשר להתפשט מול אוויר עם עיניים? הוא הביט בפנינה. היא חייכה חיוך נבוך, לקחה צעד אחד לעברו. “אפשר…?” לחשה. הוא הנהן. פסע גם הוא צעד. אבל משהו באוויר עדיין לא התרכך. לקח זמן. מגע ראשון ביד, אחר כך חיבוק הססני. הם נצמדו אבל נשאר ביניהם אוויר. לא שירי – אלא כל מה שהיא מייצגת: אשמה, הסכמה, הסכמה כפויה. “הכל בסדר,” היא לחשה מהכורסה. “אל תחשבו עליי.” הוא כמעט צחק. איך אפשר לא לחשוב עלייך כשאת פה, מרחק שני מטר, צופה? כשהם סוף סוף הגיעו למיטה, תומר נישק את פנינה. היא חזרה אליו, נשימתה חמימה, מתקרבת. הם שכבו זה לצד זו, התקרבו, התמזגו. כשהגוף שלה נפתח אליו והוא עמד להיכנס לתוכה, הרגע היה כמעט מושלם – כמעט. “רגע!” שירי קמה פתאום. “תומר – קונדום.” הוא קפא. פנינה עצמה עיניים. היא התקרבה, שלפה עטיפת נייר כסף מהשידה, והושיטה לו. “אני יודעת שפנינה על גלולות, אבל… אני צריכה את זה. בשביל השקט שלי.” הרגע נקטע. תומר התיישב, מבולבל, מגושם. “אוקיי… בטח.” הקונדום לא שיתף פעולה. הוא פתח אותו הפוך, התבלבל, כמעט קרע אותו. פנינה לקחה ממנו בעדינות, ליטפה את ידו. “תן לי,” אמרה, בשקט. ואז, כמעט בלי לגעת בו באמת, החליקה את הקונדום על אברו. הם התכנסו יחד תחת השמיכה, גופם נוגע לא נוגע. תומר נשכב מעליה, נשען על מרפקיו, עיניו נעוצות בעיניה. ידה של פנינה החליקה בעדינות על גבו, נעה במורד עמוד השדרה שלו עד לשקע בגבו התחתון. הוא נישק אותה שוב, הפעם עמוק יותר, מרשה לעצמו לטבוע בריח עורה, בטעם לשונה. היא פישקה את רגליה תחתיו, רכה ופתוחה, מלווה את תנועתו באגן שחיפש חיבור, התכה. הוא החל ללטף את ירכיה, לאט, בודק את הדרך אליה. המגע ביניהם נהיה מדויק יותר, מתוזמן, נבנה. גניחות קטנות, רכות, כמו לחישות של גוף אל גוף. כשהתחכך בה, חש את החום המוזמן שלה מקבל אותו אליו, גופו נדרך. הוא הניח את מצחו על כתפה, לחש לה משהו – לא זוכר מה, אולי "את יפה," או "אני מרגיש אותך" – והיא ענתה בנשימה. תנוחה מסיונרית, גופים צמודים, לחיים אדומות. גופה קיבל אותו כאילו ידע אותו מקודם, והתנועות ביניהם קיבלו קצב, שקט בהתחלה, כמעט מבויש. הוא חדר אליה באיטיות, נשימתו נעתקה כשהרגיש את החום, את ההתכווצות סביבו. היא גנחה בשקט, פניה נשמטו לאחור, שפתיה פתוחות. תומר ניסה לשמור על קצב רגוע, מתון, כל תנועה מלווה במבט, כאילו ביקש אישור כניסה מחדש בכל פעם. ידיה של פנינה לפתו את כתפיו, גופה נענה לו, מתמסר בקצב קבוע. אבל אז – הוא הרגיש את זה. משהו לא מדויק. משהו חסר. התחושה הייתה עמומה, כאילו גופו שלו עטוף, מוגן מדי. הוא ניסה להתעלם, להתמקד בה, בנשימות שלה, בלחיצת האגן שלה – אבל התחושה לא חלפה. תחושת הקונדום החוצצת גרמה לו להרגיש מנותק, כמו לגעת דרך בד. הזקפה החלה לאבד מחוזקה, והוא חש את זה מיד. פנינה הרגישה גם היא – ונעצרה. היא נשמה עמוק, הוציאה אנחה מתוסכלת. “זה לא אתה,” אמרה בשקט. “זו הסיטואציה. זה… הכל.” תומר עצר. נשען עם מצחו על כתפה. הם שכבו כך רגע – מחובקים, אבל לא ממש נאהבים. “אני על גלולות כבר חודש בשביל זה” היא אמרה, חצי לעצמה. שתיקה. ואז תנועה קטנה מצד שירי בכורסה. הם שכחו לרגע שהיא שם. פרק 3 – הסוד הקטן הם שכבו כך, גופים קרובים, הלמות לב לא סדירות, נשימות נמהרות יותר מהתנועה שביניהם. האינטימיות הייתה שם, אך לא השלמות. פנינה ליטפה את לחיו של תומר, ואז לחשה בקול כמעט בלתי נשמע: “תוריד את זה.” תומר קפא. “מה?” “את הקונדום. תוריד אותו. אני מרגישה אותך חצי. זה לא עובד.” “פנינה… שירי פה. היא תראה. היא תדע.” פנינה התקרבה, שפתיה נוגעות באוזנו. “פשוט תצא רגע, תוריד אותו, תחזיק ביד. כשנגמור, תעמיד פנים שאתה יוצא איתו ותזרוק לפח. היא הרי לא תבדוק.” תומר נשם עמוק. הלב דפק. הראש אמר “אסור”. הגוף – אמר משהו אחר. “זה לא יעבוד,” מלמל. “זה יעבוד. אני על גלולות. אמרתי לך. ובינינו – זה כבר לא מרגיש אמיתי. אתה לא מרגיש.” קולו נחנק. “אני מרגיש אותך. פשוט… לא כמו שצריך.” פנינה גלגלה עיניים ונאנחה, לא באכזריות אלא בחוסר סבלנות כמעט שובבי. “אז תפסיק לחשוב ותנשק אותי כבר.” היא שלחה את שפתיה לשלו בנשיקה רכה, שהתפתחה לצרפתית עמוקה, חמה, מרוקנת מחשבות. בזמן שהוא נמס לתוכה, היא ליטפה את גבו התחתון, ואז לחשה: “תרים את האגן.” הוא התרומם קלות, עדיין נושק לה, ואז הרגיש את אצבעותיה פועלות במהירות, בשקט, מתחת לשמיכה, מושכות מעליו את הקונדום. רגע לאחר מכן, הוא הרגיש את אותה חמה, הלחה, עוטפת אותו ישירות. ללא מחיצה. ללא פילטר. זה היה כמו לעבור מצלילת עומק לאוויר פתוח. החושים התחדדו. הרגש שינה צבע. הכל הפך חד, חי, ממכר. “אוי אלוהים…” נפלט ממנו בלי שליטה. היא עטפה אותו ברגליה, הגביהה את אגן ירכיה. “ככה,” לחשה. “בלי לחשוב. בלי לעצור.” שירי לא זזה בכורסה. לא שאלה כלום. מבחינתה, הדברים שבו לזרום. אבל בין הסדינים – הסוד הקטן הזה, שניהם הרגישו אותו בכל סיבוב אגן, בכל לחישה. ההרגשה האסורה, התחבולה הקטנה, הקרבה חסרת המחסום – הפכה כל חדירה לעמוקה יותר, כל תנועה לטעונה יותר. “תגמור,” לחשה לו פנינה, קולה כמעט לא אנושי מרוב צורך. “עמוק. אל תתן לזה לצאת. שלא יראו.” “אני קרוב,” הוא לחש. עיניו נעוצות בשלה, רוטטות בעונג, בבלבול, בבגידה ששתקה בחדר. היא משכה אותו לתוכה בעוצמה, כרכה את רגליה מעל גבו, ואספה אותו אליה כאילו רצתה לבלוע אותו. גניחה חנוקה נפלטה ממנו. היא הרגישה את זה. החום התפרץ לתוכה. גל אחרי גל. היא עצמה עיניים, אחזה בשערו, לחשה לו: “כן… תן לי. ככה. שלא תעז לצאת.” אחרי רגע ארוך של שקט מתוח, תומר שלף את עצמו לאט מתוכה. הוא זכר את ההוראות: הוא שלף את הקונדום הריק מאגרופו, קשר אותו, קם על אצבעותיו אל הפח שבצד – וזרק אותו פנימה, בלי שאף אחת תוכל לראות מה באמת קרה. שירי הרימה אליו מבט קצר. “הכל בסדר?” שאלה. “כן,” הוא חייך חיוך חיוור. “היה… אינטימי.” פנינה הסתובבה אליו, מותשת, מסופקת, מגחכת בשקט. שניהם ידעו: היה שם הרבה יותר מזה. פנינה התרוממה בחדות. “אני צריכה להתלבש,” אמרה בקול מהיר, כמעט לחוץ. תומר הבחין במבט המהיר של פנינה לעבר ירכיה, בדיקה שקטה לוודא ששום דבר לא מטפטף, לא מסגיר. היא קמה, לבשה את תחתוניה וחזייתה במהירות,  ולאחר מכן את מכנסי הג'ינס והחולצה שהיו מקופלים בקצה המיטה. שירי עצמה לא העירה דבר, רק התבוננה בתקרה, ידיה על בטנה, שקטה. כשהיו כולם לבושים, הם עברו יחד אל הסלון. השעה הייתה קרובה לחצות, הבית עטוף שקט. שירי התיישבה באיטיות על הספה. תומר ולידה, פנינה נשארה לעמוד רגע ליד הדלת. “אז… תודה,” הוא אמר. “באמת.” היא הנהנה, ואז התכופפה לעברו, נישקה אותו על הלחי – נשיקה ארוכה יותר ממה שמותר ליד אשתך. בזמן הזה, תחבה את ידה לכף ידו, והוא הרגיש נייר מקופל. “תתקשר אליי,” לחשה באוזנו, כמעט בלי שפתיים. תומר הינהן קלות. שירי לא הבחינה או בחרה לא להעיר. לאחר שנסגרה הדלת, הוא ישב לצד שירי. נשען לאחור, נשם נשימה עמוקה. “אז?” היא שאלה. “כן. הייתי צריך את זה,” הודה. “לא רק בגלל המין… כל הדבר הזה. ההרגשה שאני… עדיין רצוי.” היא הנהנה. “אני שמחה. באמת.” שקט קצר נמתח ביניהם. ואז היא הוסיפה, בלי דרמה: “פעם בשבוע. זה התקציב.” הוא חייך. לא צחק, לא דמע – רק חייך. “בוא נלך לישון,” אמרה. והוא קם, עקב אחריה, מחזיק בידו את הפתק שעדיין בער לו בכף ידו. פרק 4 – הצעה חדשה למחרת, בעבודה, תומר שלף את הפתק המקופל מהכיס וקרא שוב את המספר. הוא הביט בו רגע, מהסס, ואז חייג. הפעמון צלצל פעמיים עד שפנינה ענתה. "היי," הוא אמר. "חיכיתי שתתקשר," היא ענתה בקול רגוע, כמעט מחייך. "איך אתה מרגיש?" "האמת… אני עדיין מעכל. חשבתי לדבר איתך על אתמול." "אני מעדיפה לדבר על זה פנים אל פנים," היא קבעה. "אבל לא בנוכחות שירי. תוכל לבוא אליי אחרי העבודה?" הוא שתק רגע, ואז אמר: "כן. תני לי כתובת." בשעה חמש ורבע הוא דפק בדלת הדירה שלה – קומה אחרונה בבניין ישן, טיח מתקלף, ומרפסת קטנה עמוסת עציצים ירוקים, מלאי חיים. פנינה פתחה את הדלת בחולצה לבנה פתוחה וכפכפים. הוא הריח שוב את אותו ניחוח הדרים שזכר מהלילה שלפני. "תיכנס." הדירה הייתה קטנה אבל מסודרת, חמימה, אישית מאוד. קירות בגווני חמרה, שטיח עבה, הרבה ספרים, ומוזיקה נעימה התנגנה ברקע. הם התיישבו על הספה, כל אחד בצד אחר, עם כוס מים. הפעם היא לא חייכה. "אתה יודע," היא פתחה, "היה לי מוזר. לא רק כל מה שעשינו… אלא איך. הנוכחות של שירי. זה שעמדה שם כמו בודקת איכות. זה הוציא אותי מדעתי". תומר הנהן. "כן… זה היה מוזר." "והקונדום הזה – ברצינות? אני על גלולות. עשיתי את זה במיוחד בשבילה. זה הרגיש כאילו היא לא סומכת עליי. או עליך. או על שנינו." "היא… פשוט פחדה." "גם אני פחדתי," היא חתכה. "אבל אני גם צריכה להיות נינוחה. אז ככה – אם אתה רוצה להמשיך… אני מעדיפה שזה יהיה אצלי. בפרטיות. בלי שירי." "מה לגבי התקציב?" אמר תומר פנינה קימטה את מצחה. "תקציב? איזה תקציב?" תומר שתק לרגע ואז אמר: "שירי קבעה שפעם בשבוע זה מה שמותר. שהיא יכולה להכיל את זה רק בתדירות הזאת." "אהה…" פנינה הנהנה באיטיות, ואז גיחכה. "התקציב של שירי. אני לא הצבתי מגבלות. אם אתה רוצה – אני כאן. גם מעבר לפעם בשבוע." הוא הופתע, לא יודע מה לענות. הביט בשעונו – חמש חמישים. עוד מעט שירי תצפה שיחזור. הוא קם. "אני צריך לזוז…" "רגע אחד," אמרה פתאום. היא התקרבה אליו, נעמדה קרוב, נישקה אותו נשיקה עמוקה ומלאת לשון. לפני שהספיק לדבר, היא הסתובבה, עלתה על הספה כשעכוזה מופנה אליו, והשמלה התרוממה מעל ירכיה. "רוצה חוויה מתקנת?" בלי לחשוב, הוא ניגש אליה, שחרר את מכנסיו וחדר אליה מאחור. היא גנחה בקול עמוק, והוא אחז במותניה בחוזקה, תנועותיו חדות, מהירות, טעונות. הם נשמו בכבדות, תמרנו יחד כגוף אחד, עד שפרץ מתוכו גל של חום והתפרקות. הוא נצמד אליה עד הסוף, נשאר כמה שניות במקומו, לוחש את שמה. כשהתרומם, ראה את הזרע מתחיל לזלוג על ירכה. היא הביטה בו, גאה בעצמה, מעבירה את אצבעה על ירכה, עוקבת אחרי הזרע הזולג. "וואו, מסכן. ממש היית מורעב. לא ידעתי שיש לך כזו כמות בפנים." הוא לבש את מכנסיו במהירות. "תודה על הקוויקי," היא קרצה. "תחשוב על ההצעה שלי." הוא הנהן. טרק את הדלת מאחוריו. ליבו פעם כאילו חזר סיים אימון אינטרוולים, ולא ברור אם זה מהמאמץ, מהפחד, או מההתחלה החדשה שמישהי הציעה לו, בלי תנאים. פרק 5 – שגרה חדשה הזמנתה של פנינה למפגשים נוספים ללא ידיעת שירי לא נתנה לתומר מנוח. במשך ימים הוא שיחזר שוב ושוב את הרגע ההוא בדירתה, את עוצמת המפגש, את הווידוי שלה – ואת ההצעה. הוא לא רצה לבגוד באמונה של שירי. לא בגלוי. אבל משהו בתוכו לא הפסיק לחשוב: שירי הרי כבר מזמן לא שם. לא אישה. לא נוכחת. לא איתו. הוא החל לתרץ לעצמו. זו לא בגידה – זו השלמה. הרי פעמיים בשבוע זה אפילו פחות ממה שהיה להם בעבר. לפני ההריון, מגע אינטימי היה דבר שגרתי. רגיל. חיוני. אז מה השתנה? רק התנאים. ביום חמישי בערב, אחרי מחשבה ארוכה, הוא שלח לפנינה הודעה. "פנויה מחר בבוקר?" "תמיד." הייתה התשובה. ביום שישי בבוקר, לאחר שהוריד את הילד בגן, תומר התקשר לשירי. "אני צריך לעשות כמה סידורים, לא אחזור מיד. תנוחי בינתיים, תרגישי טוב." "תודה, תומר." קולה היה עייף אך חמים. "תנצל את הזמן לעצמך." והוא ניצל אותו. לגמרי. הדירה של פנינה הפכה למרחב שכולו שחרור. כשהיו לבד, היא הייתה שונה לחלוטין – פראית, זורמת, מתמסרת. הם עשו סקס בכל דרך אפשרית: היא רוכבת עליו בפראות על הספה, כששערה שופך על פניו; הוא דוחף אותה אל הקיר במטבח ומחדיר אותה בעמידה, כשהיא נאנחת בכל פעם שהשיש נוקש בגבה; היא שוכבת על הבטן על שולחן הקפה, והוא גוהר מעליה, נועץ בה בעוצמה שלא הכיר בעצמו. הם ניסו הכל – תנוחת כפיות איטית בבוקר שבת, היא מעליו ב-reverse cowgirl, כשהוא מחזיק את אגנה ומנחה את קצב הרכיבה; הוא מלקק אותה עד שהיא רועדת, ואז נכנס לתוכה לאט, שוב ושוב. היא מצידה לא חסכה בלחישות, גניחות, ובמשחקי שליטה שהפתיעו גם אותו. השגרה החדשה נולדה כמעט מעצמה: שלישי בערב – המפגש הרשמי, בבית, מול שירי. שישי בבוקר – המפגש הסודי, בבית פנינה. בימי שלישי, שירי הייתה שם, שותקת, בוחנת, מווסתת את הקצב מרחוק. אבל שם – בין הסדינים – תומר ופנינה שיחזרו שוב ושוב את אותו טריק: הסרת הקונדום ברגע הנכון, החדרת האמת המוסתרת אל תוך גופה. הסוד שלהם הפך לסם. הידיעה שהם עושים משהו שאינו מותר, שהבגידה מתרחשת במרחק נגיעה משירי – הדליקה אותם. הם גמרו חזק יותר, נשמו כבד יותר, רעדו יחד – אבל תמיד, תמיד, הפחד היה שם. האם שירי תרגיש? האם תשים לב למשהו אחר בגוף של פנינה, בעיניים של תומר, בריח שנותר על המצעים? אך כל עוד לא שאלה – הם המשיכו. ממש כמו התמכרות. והשבוע הבא – כבר חיכה מעבר לפינה.   פרק 6 – סדקים בשקט השגרה החדשה המשיכה להתבסס, שקטה לכאורה. תומר מצא עצמו כמעט משתוקק לימי שלישי ושישי – אותם מקטעים קבועים בלוח השנה שהפכו למרחבים של פורקן ושל בריחה. אך ככל שהמפגשים עם פנינה נעשו חופשיים יותר, כך התחילו להצטבר מתחים מסוג אחר. ביום שלישי בערב, רגע לפני שפנינה הגיעה, שירי ישבה מול המראה בחדר השינה, מברישה את שערה לאט. תומר עבר מאחוריה, והיא שאלה לפתע: "תגיד, אתה עדיין נהנה מזה?" הוא עצר. "מה זאת אומרת?" "הכל. איתי. איתה. הניסוי הזה שלנו. אתה מרגיש שזה עוזר לנו או מרחיק בינינו?" השאלה תפסה אותו לא מוכן. הוא שתק, נבוך, ואז אמר: "זה עוזר. את יודעת שזה עוזר לי. אבל מה איתך?" שירי משכה בכתפיה. "אני לא יודעת. אני מנסה לשכנע את עצמי שכן, אבל לפעמים אני מרגישה שקצת… איבדתי אותך." הוא רצה להגיד משהו, להרגיע אותה, אך באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת – פנינה. המפגש באותו ערב היה מהוסס. תומר הרגיש את המילים של שירי שוקעות בו כמו משקולת. גם פנינה קלטה שמשהו שונה. היא הייתה עדינה מהרגיל, איטית יותר. אפילו הגניחות שלה נשמעו מהוססות, כבדות. אבל גם אז, כשהגיע הרגע – הקונדום ירד, והסוד הישן שב לחדר. ביום שישי שלאחר מכן, בדירתה של פנינה, האווירה הייתה אחרת לגמרי. בלי עיניים בוחנות, בלי שקט מעיק. רק הם. פנינה הייתה שוב חיה, חמה, מפתה. "מה קרה בשלישי?" שאלה אותו כשנשכבו זה לצד זו, אחרי הסשן. "שירי שאלה אותי אם אני עוד איתה. אם זה מקרב אותנו או מרחיק." "ומה ענית?" "שזה עוזר לי." פנינה שתקה רגע, ואז חייכה חיוך עקום. "ואתה באמת יודע? או שאתה רק מספר לעצמך סיפור?" הוא הביט בתקרה. הוא לא ידע. כשחזר הביתה, שירי כבר הייתה ישנה, או העמידה פנים. הוא התקלח בשקט, נכנס למיטה, הביט בגבה של אשתו וניסה להיזכר איך זה הרגיש – כשהיה רק היא. כשלא היו הסכמים, תנאים, שקרים. הוא לא נרדם באותו לילה.   פרק 7 – עייפות מסוכנת ביום שלישי שלאחריו, כשהדלת נפתחה ופנינה הופיעה בפתח, היה ברור לתומר ושירי שהיא מותשת. שערה היה אסוף ברישול, עיניה טרוטות. "הכול בסדר?" שאלה שירי בעדינות. "יום קשה בעבודה," אמרה פנינה, מחייכת עייפה. "אבל לא רציתי לבטל. לא רציתי לאכזב." "באמת שלא היית חייבת," אמרה שירי. "יכולנו לדחות ליום אחר." תומר לא הסתיר את אי הנוחות שעל פניו. מבט חטוף הצטלב ביניהם, אבל הוא לא אמר דבר. "לא, לא. אני פה. בואו פשוט נזרום," אמרה פנינה. המפגש ביניהם היה שקט יותר מהרגיל. פנינה נענתה לו, אבל בעיניים עצומות רוב הזמן. תומר הרגיש שהוא כמעט לבד בתוך גופה, נוגע בגוף שמתמסר אך לא לגמרי נוכח. לאחר שסיימו, פנינה גלשה לתוך שינה עמוקה עוד לפני שתומר הספיק לקום מהמיטה. שירי חיכתה לו בסלון. הוא יצא מהחדר, לובש חולצתו. "היא נרדמה," אמר בלחש. "שאעיר אותה?" "עזוב אותה," אמרה שירי, מוזגת לעצמה כוס מים. "נראית מותשת. תן לה לישון." הם שתקו כמה רגעים. הבית היה שקט בצורה חריגה. "אני הולכת לישון בחדר של נועם הלילה," אמרה לפתע שירי. "שהיא לא תתעורר ותמצא אותי פתאום לידה. זה יהיה מוזר." "מה? למה? את ואני… אנחנו זוג." "בחדר ההוא יש כרגע מקום רק לאדם אחד נוסף. אתה יודע, זה יהיה ביזארי אם אתעורר בבוקר ואמצא את פנינה מחבקת אותי." הוא הנהן לאט. לא אהב את הרעיון, אבל לא התווכח. "אני אחשוב איפה לישון." שירי הלכה לחדרו של הילד. תומר נותר על הספה בסלון, ניסה להתרווח – אך הכריות הרכות מדי, והמסגרת הצרה, הקשו עליו להירדם. לאחר דקות ארוכות של חוסר נוחות, הוא התרומם בשקט, חזר לחדר השינה ונכנס אל המיטה לצידה של פנינה. היא שכבה עירומה, גופה מכורבל בתנוחה עוברית. הנשימה שלה איטית, סדירה. הוא שכב לצידה מבלי לגעת, אך גופה הקרוב הדיף חום שחדר אליו מיד. הוא הסתובב על צידו, התקרב ונצמד אליה בתנוחת כפיות. רגליו שזרו את שלה, ידו מונחת בעדינות על בטנה. היא לא זזה, אך לא דחתה את המגע. חום עורה, ריח גופה, והעובדה שהיא נרדמה לצידו כמו אישה שלו – הציפו בו דחף שאי אפשר היה להתכחש לו. זקפתו נמתחה, והוא חיכך את עצמו בגבה. היא גנחה חרישית מתוך שינה. תומר נצמד חזק יותר, מרגיש את עצמו מתקשח בין ירכיה. הוא לא עמד בזה. באיטיות מדודה, גוף נצמד לגוף. הוא חדר אליה מאחור בעדינות – והיא, מתוך שינה, קיבלה אותו. תנועה קלה של אגן, אנחה רכה. הוא החל לזוז, בעדינות ובהדרגה בעוצמה, עוצר כדי לבדוק אם היא מתעוררת – אך היא המשיכה לנשום באחידות, רק גונחת קלות, מלווה את התנועה. תומר הרגיש שהוא בולע אותה – את ההרפיה, את ההתמסרות המלאה. הגוף שלה נתן לו לעשות ככל שירצה. והוא רצה. מאוד. הוא אחז במותניה, קבר את פניו בצווארה, והמשיך לחדור בעוצמה גוברת. כשגמר, זה היה התפרצות חסרת שליטה, קצרת נשימה, מלאה גניחה כבושה. כשהכול הסתיים – הוא שקע לתוך שינה עמוקה לצידה, כמו נמשך לתוכה גם אחרי המעשה. השחר החל לחדור מבעד לתריסים. אור רך הציף את החדר. תומר התעורר בתחושת חיכוך מוכרת, מענגת, מסחררת. לקח לו שנייה או שתיים להבין היכן הוא, ואז פקח עיניים. פנינה רכנה מעליו, שפתיה עטופות סביב אברו, ראשה נע מעלה ומטה, עיניה עצומות למחצה. הוא גנח בשקט. היא הרימה אליו את מבטה, חייכה. "בוקר טוב… לא יכולתי להתאפק." לפני שענה, היא כבר עלתה עליו, התיישבה עליו והחליקה אותו לתוכה בנשימה אחת. גופה רעד בעונג, והוא אחז במותניה בשתי ידיים. היא החלה לרכוב עליו בקצב גובר, קדימה ואחורה, נושכת שפתיה. הם שניהם התקשו לחנוק את הקולות שפרצו מהם, מנסים לא להעיר את שירי או את הילד. נשימותיהם הפכו כבדות, תנועותיה מהירות, והוא נכנע לה, התמסר. כשהגיעו יחד לשיא, היא השעינה את מצחה על מצחו, עוצמת עיניים. הם שכבו כך רגע, מתנשפים, מזיעים, מחוברים עדיין. פנינה נישקה אותו נשיקה קצרה. "רוב הסיכויים," לחשה בחיוך שובב, "שאהיה עייפה גם ביום שלישי הבא." ואז קמה, לבשה את בגדיה בשקט – והשמש כבר שטפה את החדר. היא שלפה את תיק הצד שלה, חייכה אליו חיוך קטן, ויצאה מהדירה חרישית, מותירה אחריה שובל קל של בושם מתוק ושמיכה מבולגנת. כעבור זמן קצר נשמעו צעדים מהמסדרון. תומר, עדיין שרוע במיטה, שמע את קולו של נועם מקפץ לעבר הסלון ואז את שירי שואלת מתוך פיהוק: "פנינה עדיין פה?" תומר התרומם למחצה וענה בקול רגוע: "לא… כשהתעוררתי היא כבר לא הייתה. כנראה קמה מוקדם ויצאה בשקט." שירי לא שאלה מעבר לכך. היא רק אמרה: "טוב. אני אכין קפה. אתה בא?" "כן," ענה, קם לאט מהמיטה, מרגיש את שאריות הלילה בגופו – וגם את משקל השתיקה שהולך ומכביד.   פרק 8 – משפחה חדשה? ימי שלישי, במתכונתם החדשה, הפכו להרגל קבוע. פנינה נשארה לישון, ותומר – בלי התנגדות מצידו או מצד שירי – חלק איתה את המיטה. הם היו קמים מוקדם בבוקר, הרבה לפני שירי ונועם, ומנצלים את הדקות הגנובות לעוד סשן סוער, הפעם בלי עיניים בוחנות או מבטים שקטים מהכורסה. הם עשו אהבה ברעב, ברגליים מפושקות על המיטה או על הרצפה, מתחת לשמיכה או מעליה. שפתיהם על שפתיים, שיניהם ננעלות מרוב תשוקה, גוף מכה בגוף כאילו הזמן עומד להיגמר. ימי שישי נותרו קדושים להם – מפגשים ארוכים בדירתה של פנינה, במלוא החופש, ללא השגחה. שירי נכנסה לחודש השמיני. ההריון נעשה כבד יותר, מתיש יותר. תומר ניסה מדי פעם ליזום קירבה, ללטף, לנשק, להתקרב – אך שירי, בעייפות רכה אך תקיפה, דחתה אותו בעדינות. "תן לי לעבור את זה בשקט," אמרה לו באחד הערבים. "סידרתי לך פתרון טוב. תן לי פשוט לגמור כבר עם ההריון הזה." משהו בו התכווץ, אבל הוא הנהן. היא לא דיברה באכזריות – רק בכנות של מי שנשאר לה כוח בדיוק למה שמוכרח. באופן מוזר, פנינה השתלבה לתוך מארג החיים שלהם. בבקרים של רביעי, לאחר הסשן המוקדם עם תומר, הייתה יוצאת לסלון, ממתינה לנועם שהתעורר מוקדם, ומשחקת איתו. "עוד שעה שינה היא מתנה," אמרה לשירי פעם בצחוק, ושירי, בעיניים טרוטות אך חמות, אמרה לה: "אני מעריכה את זה יותר ממה שאת חושבת." פנינה הייתה מוקסמת מנועם. לא רק משחקת איתו, אלא שואלת שאלות, מחייכת אליו בגובה העיניים, מציירת איתו ציורים. הוא מצידו, כבר מזמן, קרא לה "דודה נינה". פעם, בזמן שהכינה לו טוסט במטבח, הביטה בתומר בחיוך שובב ואמרה בלחש: "אולי תעשה לי גם אחד כזה? ילד מתוק כזה, שלך ושלי?" תומר צחק, חצי נבוך חצי נרגש. "את יודעת שזה לא אפשרי." "אני יודעת," אמרה, דוקרת אותו בקצה אצבעה. "אני מתבדחת… כנראה." אבל כשפנתה ממנו ופתחה את המקרר, הוא לא היה בטוח שהיא רק התבדחה. והוא גם לא היה בטוח מה הייתה תגובתו – ומה היא אמורה להיות. פרק 9 – יקומים מקבילים שירי ילדה את בתם השנייה באמצע הלילה, אחרי לידה מתישה אך תקינה. פנינה, שהוזעקה לבוא לשמור על נועם, נשארה גם בבוקר שאחרי – ומשם המשיכה להיות חלק אינטגרלי מהחיים. תומר חזר שוב לישון עם שירי והתינוקת בחדר השינה שלהם, ואילו פנינה לקחה על עצמה את חדרו של נועם. במהלך שלושת השבועות הראשונים שאחרי הלידה, שירי שקעה בסחרור של הנקה, שינה קטועה, ובכי בלתי פוסק מצד התינוקת. כל דקה של מנוחה הייתה חיונית. בזמן ששירי נשמה בקושי, פנינה ותומר הפכו לשותפים כמעט מלאים לתפעול הבית – מבשלים, מנקים, אוספים, מסיעים, מסדרים, מחתלים, דואגים לנועם. דודה נינה הייתה זו שלקחה אותו לגן כמעט בכל בוקר. הקשר בין תומר לפנינה, דווקא תחת העומס, רק העמיק. במטבח, בשעת ערב שקטה, פנינה הרימה את  שמלתה והראתה לתומר שהיא ללא תחתונים. "זה בשבילך," אמרה לו. "שתוכל להגיע לאן שאתה צריך מהר, ובלי להסתבך." ולא פעם, באמצע ערב של בישול, היה תומר ניגש אליה, משעין אותה על השיש, מרים את שמלתה וחודר אליה מאחור בעוצמה, בעוד ידיה תומכות בקצה השיש, מגיבה בגניחות כבושות. היה גם משהו כמעט טקסי בחיכוך היומיומי שלהם – נגיעה, מבט, תזוזת ירך. לפעמים די היה בכך שפנינה תבליט את עכוזה או תתכופף, ותומר היה צובט, לוחש, נצמד – או פשוט דוחף אותה אל הקיר, מחדיר עצמו אליה בגניחה חסרת סבלנות. בלילות, אם נועם היה בוכה ותומר היה קם אליו, לעיתים קרובות היה מוצא את פנינה שוכבת עירומה במיטת האורחים שליד מיטתו של נועם, ממתינה לו בתנוחת דוגי, מוכנה ומזומנה – ואף פעם זה לא נגמר רק בליטוף או נשיקה. תמיד זה הסתיים בכך שהוא חודר אליה בשקט, במהירות, לפעמים מחניק גניחה בגרונו ולפעמים פשוט קובר את פניו בצווארה, פורק בתוכה את הלחץ שנצבר, וחוזר אחרי כן לישון כאילו דבר לא קרה. כך נבנתה מציאות שבה התקיימו שני יקומים מקבילים – זה של שירי, נועם והתינוקת, וזה של פנינה. ותומר, נע ונד ביניהם, מהווה את נקודת החיבור היחידה. פרק 10 – בלת"ם לקראת סיום שלושת השבועות, פנינה קיבלה הודעה מפתיעה – היא התקבלה לדוקטורט באוניברסיטה אמריקאית נחשבת. זה היה חלום חייה זה זמן רב. היא מיהרה ליידע את תומר. "וואו…" אמר, מופתע. "מה המשמעות בעצם?" "אלא אם כן תהיה הפתעה לא צפויה, אני עוברת לארצות הברית בעוד ארבעה חודשים." תומר הרגיש צביטה בלב. ברור היה לו שהסיפור עם פנינה אמור היה להיות זמני – אך הם שקעו לתוכו מעל ומעבר. הוא התקשה לדמיין ויתור על כל הטוב הזה, מה גם ששירי עדיין לא חזרה לעצמה. פנינה קלטה את המבט שלו. "יש בלת"ם אחד… שאולי יגרום לי לוותר על הנסיעה." "מה?" שאל תומר. פנינה חייכה בעדינות, וליטפה את בטנה. תומר בהה בה, ולקח לו רגע להבין. ואז שקע בו – פנינה רוצה ממנו ילד. "זה רעיון מטורף," פלט. "מה נגיד לשירי?" "שבאחד האקטים הייתה תקלה – הקונדום נקרע." "אבל… את על גלולות." "כבר חודש לא," אמרה פנינה, רגועה. "מהרגע שקיבלתי את המכתב. לא חיכיתי לך כדי לקבל החלטה." תומר היה המום. הוא החל לרוץ בראשו על כל הפעמים בהן שכבו בחודש האחרון. הסיכוי שפנינה בהריון לא היה נמוך כלל. "אם אתה תוהה – לא, אני לא בהריון עדיין," אמרה פנינה, כמעט קוראת את מחשבותיו. "הייתי במחזור לפני כשבועיים." תומר לא היה מהטיפוסים שמתרגשים ממחזור, ובוודאי לא עם פנינה – אצלה הדימומים תמיד היו קלים, כמעט בלתי מורגשים, ולא השפיעו על חיי המין שלהם. "אבל מה יהיה עליי? על המשפחה שלי?" שאל, כמעט בלחש. "היא תתרחב," ענתה פנינה. "כבר היום אני דודה נינה לנועם ולתינוקת. ואם נצליח, תהיה דודה שירי לילד שלנו. נגור כולנו ביחד. זה יעבוד, אני מבטיחה." "את לא רצינית," התפרץ. "את חושבת ששירי תעבור על זה בשתיקה?" "כן," אמרה פנינה. "אני יודעת שהיא תהיה מוכנה לחלוק בך. עובדה שהגענו לאן שהגענו היום. זו אחת השאלות ששאלתי אותה כשדיברנו על זה בפעם הראשונה. שירי אוהבת אותך מאוד, ורוצה שרק יהיה לך טוב. ואם זה אומר לחלוק בך – היא מוכנה לכך." תומר השתתק. שעה ארוכה לא דיבר. רק בהה בקיר, מנסה לעכל את גודל ההצעה – ואת השקט המוזר שבו נאמרה. פרק 11 – נקודת שבירה פנינה עמדה בגבה לחלון, מבטה נעוץ בנקודה רחוקה שאינה נראית. ידיה היו שלובות על החזה, אבל תנוחת גופה הייתה מתוחה – כמו קפיץ שנמתח יתר על המידה. תומר נכנס למטבח ומזג לעצמו מים. הוא הרגיש אותה מבלי להביט בה. "אתה חייב לדרוש ממנה," היא אמרה לפתע. הוא הסתובב אליה, מופתע. "מה?" "משירי. אתה חייב להגיד לה שאתה רוצה לחזור ליחסי מין איתה. סדירים. יומיומיים. כמו בני זוג אמיתיים." תומר צחק מריר. "את יודעת טוב מאוד שהיא לא מסוגלת לזה עכשיו. היא עוד במשכב לידה. היא עייפה." "בדיוק!" פנינה פנתה אליו, עיניה נוצצות. "היא לא תוכל לעמוד בזה, ואז היא תסכים לפנות לי את המקום. אתה לא רואה את זה?" "זה תרגיל." "כן, ברור. אבל אין לנו זמן. אנחנו במרוץ. עוד ארבעה חודשים אני אמורה להיות על טיסה. ואם אתה רוצה אותי – רוצה אותנו – זה עכשיו או לעולם לא." הוא שתק. המים בכוסו רעדו. בלילה, אחרי שנועם נרדם והתינוקת יונקה עד שנרדמה בזרועות אמה, ישבו שירי ותומר על קצה הספה. הוא שיחק עם קצה כף הרגל שלה, והיא עצמה עיניים, מותשת. "שירי…" פתח בזהירות, "חשבתי… אולי הגיע הזמן שנחזור לשכב." שירי פקחה עיניים באיטיות, הבעת פניה תמהה. "מה?" "עבר זמן. את נראית… במצב טוב. אולי… רק לנסות." "תומר," קולה רעד, "עוד לא עברו שישה שבועות אפילו. אני מדממת עדיין. הגוף שלי לא מוכן. המחשבה עצמה עושה לי רע." "אבל מה אני אמור לעשות? פעם בשבוע זה לא מספיק. אני צעיר, בריא, גבר. את יודעת כמה אני צריך. את יודעת מה היינו פעם." היא שתקה. עיניה נמלאו דמעות. "חשבתי שפנינה עוזרת. זו הרי הייתה המטרה, לא?" "היא לא מספיקה. לא בתנאים האלה." הדמעות גלשו על לחייה. "אני כל כך עייפה… כל כך מנסה… אתה יודע שאין בי שמץ של רצון? שאני שונאת את עצמי על זה?" הוא קם מהספה, סיים את השיחה בתנועה חדה ויצא מהסלון. היא נשארה לבד, גופה רועד בשקט.   פרק 12 – הסכם חדש בבוקר למחרת, כששירי ישבה במרפסת עטופה בשמיכה, פנינה יצאה אליה עם שתי כוסות תה. "שמעתי אתמול," אמרה בעדינות. "אני מצטערת." שירי שתקה, מחבקת את הספל כאילו ממנו תבוא הישועה. "תראי," המשיכה פנינה, מתיישבת לידה, "אני פה כדי לעזור. באמת. אבל… זה מתחיל להיות מוזר. כל פעם שאני עם תומר, את שם. צופה. אפילו אם את לא אומרת כלום. זה מרגיש כמו מבחן. כמו תזכורת תמידית שאני אורחת." "לא התכוונתי לזה…" "אני יודעת. אבל אני לא יכולה להמשיך ככה. אם אני אמורה למלא את המקום הזה, אני צריכה גם מרחב. פרטיות." שירי שתקה ארוכות. לבסוף, בקול כמעט בלתי נשמע, אמרה: "אז מה את מציעה?" "שתעברי לישון עם התינוקת בחדר של נועם. תני לי ולתומר את חדר השינה, לפחות בלילות. זה לא לנצח. רק עד שתחזרי לעצמך." ההצעה הייתה ביזארית. בלתי נתפסת. אך לשירי לא נותר כוח להתנגד. פנינה הייתה חמה, סבלנית, עוזרת – וגם צודקת. היא בעצמה הודתה בזה בפני עצמה בלילות. היא לא מסוגלת כרגע להיות שם. "טוב," אמרה לבסוף. "אני אעבור. תודה שאת פה בשבילנו. באמת." פנינה חייכה. "תודה שאת סומכת." כששירי סיפרה לתומר על ההחלטה, הוא הביט בה בהלם. "היא הצליחה?" חשב. ואז חשש קל צץ בליבו. לא מהרעיון, אלא מיכולתה להשיג כל מה שהיא רוצה. אפילו את שירי. הוא הנהן. "טוב. אם את בטוחה." "אני בטוחה שאני צריכה מנוחה." הוא לא אמר דבר. רק חיבק אותה. ומיד, ידע – הלילה הזה יהיה שייך לפנינה לבדה.   פרק 13 – משימת הרבייה פנינה לא חיכתה אפילו ליום הבא. בלילה הראשון בו חדר השינה הוקצה לה ולתומר, היא נכנסה לתוכו כמי שחזרה לביתה. היא לבשה חלוק משי קצר, תחתיו לא דבר. שפתיה מבריקות, עיניה ממוקדות. "זהו," אמרה לו כשנכנס לחדר. "אנחנו בעבודה." תומר הופתע. "עבודה?" "לוח הזמנים שלי ברור. שלושה חודשים להיכנס להריון. כל יום – ואתה תיתן את כל מה שיש לך." היא הפשיטה אותו, השכיבה אותו על הגב, ורכבה עליו מבלי לחכות לכניעה או הזמנה. גופה נע עליו במהירות מכנית כמעט. כל גניחה הייתה מדודה. כל לחיצה – מתוזמנת. כשהוא גמר בתוכה, היא לא עצמה עיניים – רק שחררה נשימה מסופקת כאילו סימנה וי. "עוד אחד בבוקר. אולי שניים." מאותו ערב ואילך, הסקס היה יומיומי. לפעמים פעמיים ביום. בשעות קבועות. בבוקר לפני קימה, ובלילה אחרי כיבוי האורות. הוא הפך מטלה. תומר ניסה בהתחלה למצוא רגש, להתרגש ממנה – אך ככל שהימים עברו, הרוטינה גברה. היא שלטה בקצב, בתנוחה, בתוצאה. היא העדיפה אותו על הברכיים – היא בתנוחת כלב, הוא נצמד מאחור. "עמוק יותר," לחשה שוב ושוב. "תן לי הכול." הוא היה גומר בתוכה לפעמים אחרי דקות קצרות, לפעמים רק אחרי מאמץ. היא מעולם לא שאלה אם נהנה. רק אם הצליח. וכשהגיעה תקופת המחזור, היא פשוט אמרה: "יש לך חופשה זמנית. תחזור לשירי." הוא עשה כמצוותה. בחדר של נועם, עם התינוקת בזרועות שירי, ישן לילה שקט. לא מיני. רק שינה. ואז שב. והתחיל מחדש. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה יזם בעצמו. היא קראה לו. הפשיטה אותו. רכנה, חדרה אליו בגופה – והוא עשה כפי שנדרש. לא בגלל תשוקה – אלא כי היה חייב. והיא לא הסתירה כלום משירי. להפך. "היום לקח לו קצת יותר זמן לגמור," אמרה פעם ליד שולחן האוכל. שירי לא הגיבה. רק אכלה בשקט. תומר הביט בה. רצה להגן עליה. רצה להפסיק. אבל הגוף שלו המשיך לפעול, לפי פקודה שאינה שלו. והוא התחיל לספור את הימים. שלושה חודשים. ואז שקט. אולי.   פרק 14 – מחזור הימים חלפו, שבועות נערמו כמו שכבות דקות של אבק על רהיטים שלא נוגעים בהם. שגרת הקיום הפכה למערכת הפעלה עצמאית: פנינה מתזמנת, תומר מבצע, שירי שותקת. לא היה מקום לשאלות או לפקפוק. רק מדידה שקטה של זמן, של זרע, של תקווה. אבל בגופו של תומר – ובנפשו – החלו להופיע סימנים. גירוד בחזהו כשהיה מנסה לישון, קוצר רוח כשנגעו בו בלי אזהרה. הוא החל לאכול פחות, לשתות יותר קפה, להימנע ממבטים ישירים. ובתוך כל זה – עדיין היה מתייצב, יום אחרי יום, למשימת ההפריה. ואז הגיע הרגע. סוף השבוע השנים-עשר. פנינה חזרה מחדר האמבטיה, חיוורת ועם נייר טואלט מוכתם בידה. "קיבלתי מחזור." תומר הביט בה. ממצמץ. שותק. היא הניחה את הנייר בכיור, כאילו הייתה זו הוכחה משפטית. ואז הביטה בו. "זהו. זה לא הצליח." היא התיישבה על קצה המיטה, בוהה ברצפה. שפתיה רעדו. וכשהדמעות הגיעו – הן היו שקטות, מחניקות. גופה היטלטל קלות, אבל היא לא הפיקה צליל. עד שלא יכלה יותר. "אני נוסעת." תומר התיישב לידה. הניח יד על גבה. לא חיבק, רק נגע. "אני אטוס בתאריך המקורי. בלי הארכות. בלי עוד סיכוי." הוא שתק. מה כבר אפשר לומר? לא נותרו בו מילים. ולא כוח. ולא רצון. "אבל אני אתגעגע אליך," אמרה לבסוף. "בכל לילה. אני אדמיין אותך בתוכי. אולי יום אחד… עוד ננסה." הוא לא ענה. רק הנהן, עייף עד כאב. פרק 15 – פרידה כפולה פנינה התחילה לארוז עוד באותו ערב. לא הרבה – כמה בגדים, הספרים שלה, שני זוגות נעליים שהיא אהבה במיוחד. היא לא הותירה חפצים אישיים. הבית שכה הפך לשלה – עכשיו הלך ודהה ממנה. ביום האחרון, שירי עמדה בפתח הדלת, מחזיקה את התינוקת ביד אחת ואת נועם באחרת. "תודה על הכול," אמרה בקול נמוך. פנינה חיבקה אותה. חיבוק אמיתי. חזק. חם. שירי לא החזירה חיבוק מלא – אבל גם לא סירבה לו. הפנים שלה נראו חצויות: הכרת תודה ובוז, אהבה ובחילה. "עשיתי את הכי טוב שיכולתי," לחשה פנינה לאוזנה. "למען כולנו." שירי הנהנה. היא הבינה. זה לא הפחית את הכאב, אך זה הסביר אותו. תומר הוביל את פנינה לרכב. הם נסעו לשדה התעופה בשתיקה. כשהגיעו, היא הפנתה אליו מבט. "אני רוצה שניפרד כמו שצריך. לא בלחישה." היא לקחה את פניו בידיה, נשקה לו נשיקה ארוכה, מלאה. לא גסה, אבל בוערת. תומר עמד כמו פסל, מגיב רק אחרי שנשימתה פסקה. "אתה תמיד תהיה האהוב הראשון שלי," אמרה. היא הסתובבה, הלכה. והוא נשאר להביט בגבה המתרחק. פרק 16 – חזרה לשניים כשתומר חזר הביתה, מצא את שירי יושבת בסלון עם כוס תה, לבושה בפיג'מה ישנה ועטופה בשמיכה. "הילדים ישנים?" שאל, קולו שקט. "כן." הוא התיישב לידה. שתיקה נמתחה ביניהם כמו שרוך לא מהודק. "את… את חושבת שתוכלי… אולי… לחזור להיות אשתי?" שירי הביטה בו. העיניים שלה היו עייפות, אבל לא כבויות. הן נצצו מדמעות שהחזיקה הרבה זמן בפנים. "כן," אמרה. היא הושיטה אליו יד. הוא לקח אותה, משך אותה אליו. הם התחבקו. לא כתשוקה. לא כפיצוי. כחיבוק של שניים שהיו שלושה, ולמדו שוב איך להיות ביחד. היא הניחה את ראשה על כתפו. הוא ליטף את שערה. שניהם שתקו. לא מתוך ריחוק – אלא מתוך הבנה, שסוף־סוף, אולי, מתחיל פרק אחר.