חייל ומפקד – חלק ה

6704 קראו את הסיפור לתחילת הסיפור, חלק 2, חלק 3, חלק 4 ארנון אלון עמד קפוא במקומו, מביט בנו בשילוב של הלם וגועל. הסתכלנו עליו שנינו, שגיא עדיין בתוכי. מכנסינו מופשלים. גם אם היינו רוצים לא היה איך להסביר את הסיטואציה. אחרי רגע שגיא התעשת, הוא יצא ממני ופנה להתלבש במהירות. התלבשתי גם אני בשתיקה. שגיא החזיר לו מבט. "כמה זמן אתה עומד פה"? "מספיק. שמעתי את הגניחות שלכם מרחוק, חשבתי שאני מדמיין בהתחלה אבל מסתבר שלא.." שפתיו נמתחו לחצי חיוך. "יש עוד מישהו איתך?" שאלתי. אלון הניד את ראשו. "תשמע, בוא נעשה דבר כזה." שגיא פתח ואמר. "אני לא אמור להגיד את זה, וגם זה לא צריך לעניין אותך, אבל בגלל שקרה מה שקרה אז אני אשתף אותך" אלון עמד והקשיב בחוסר חשק, מבטו נשאר זחוח. "אני צריך לסיים איתכם השבוע ולחזור לקו כי אני עוד חודשיים משתחרר. חשבתי לעשות איתכם שבירת דיסטנס במהלך השבוע הקרוב ולעזוב בחמישי. אתה לא תראה אותי אח"כ. תוכל לשכוח מכל הסיפור הזה…" אלון נשאר באותו מקום ושתק. שגיא הסתכל עליו בהרמת גבה. אלון חייך והניד שוב את ראשו. באותו רגע הסתכלתי על שגיא. מבט של חשש עבר על פניו אבל הוא הצליח להסתיר אותו. "ככה? אתה בטוח..? שאל. אלון הנהן בראשו. "אין בעיה. אם אתה מוכן לדפוק את כל השירות שלך בגלל שאתה חתיכת שטינקר טירון מסריח אני אדאג אישית לזיין אותך. אתה לא תגיע לאן שאתה רוצה. סמוך עליי.." "אתה לא מאיים עליי וזה לא מפריע לי. תהנה בכלא." אלון הסתובב והלך. הסתכלנו אחד על השני. "יהיה בסדר." שגיא אמר. "בטוח?" שאלתי בחרדה. קולי רעד. ראיתי שחור. "כן.  תירגע." הוא ענה. אבל מאותו הרגע כלום לא היה בסדר. שגיא חזרנו שנינו לחיילים ולסגל שהמתינו רק לנו. הסתכלתי על אלון. הבן זונה הביט בי וחייך. החזרתי לו מבט שאומר "אין בעיה" וחברתי לסגל ששאלו אותי מה קרה שהתעכבנו. המצאתי להם סיפור, עשינו קיפולים אחרונים ועלינו לאוטובוס. הבטתי אחורה. ארנון ואלון הפעם ישבו רחוק אחד מהשני, הסוד המשותף הפריד בין שניהם. הגענו לבסיס, החזרנו את כל הציוד לרספייה ומשם דוך לחד"א לארוחת ערב. האוכל עמד לי בגרון. לא הצלחתי לאכול. נברתי בצלחת עד שהזמן אוכל נגמר. החלטתי עם עצמי שאני עושה להם כבר היום שבירת דיסטנס. הזמן נגמר, החיילים קמו. המפקדים הובילו אותם למגורים. ביקשתי שיעמדו במרכז פלוגה. נכנסתי לאמצע החית. הרצנתי את פניי בכוונה. "מחלקה אחת הקשבה אליי!" "כן הסמל!" זה היה נשמע טוב. הם ענו כמו גברים עם קול בס ולא כמו ילדות. "תגידו לי רגע.. יכול להיות שהטירונות שלכם עוד שנייה מסתיימת ושכחתם את הדבר הכי חשוב שיש? איפה הראש שלכם?!" שאגתי. "מה שכחנו הסמל?" הם שאלו בפחד. הסתכלתי עליהם עוד שניה בפנים רציניות. המבטים שלהם שברו אותי. לא יכולתי יותר. צחקתי ואמרתי: "שבירת דיסטנס, מה יש לכם?" הם עמדו בהלם, חלק מחייכים חלק נשארו בשוק. הסתכלתי עליהם עדיין משועשע. "בואו תביאו חיבוק יא גמורים. וקוראים לי שגיא, לא הסמל"…. לא הספקתי לסיים את המשפט והם רצו אליי בצעקות ועטפו אותי בחיבוקים ובצא'פחות. חוץ מאחד. אלון. חכם הבן זונה. הוא ניגש אליי, נתן לי חצי חיבוק והתרחק. "יאללה כולם לאודיטוריום. נשבור דיסטנס כמו שצריך…" שלחתי כמה חיילים להביא את החטיפים והשתייה מאחד המפקדים והתקדמנו לאודיטוריום. כולם התיישבו בכיסאות, אני ישבתי עם כיסא על הבמה. זה היה רק אנחנו. המפקדים הישירים שלהם ממשיכים איתם הלאה לאימון מתקדם. חיכיתי שיירגעו ויסתמו. חייכתי והתחלתי לדבר: "אלופים אתם! כל הכבוד לכולם שהגעתם לסוף הטירונות. מאמין בכל אחד ואחד מכם. שמחתי להיות הסמל שלכם. אני אהיה בבסיס עד חמישי ואז אני עוזב לסיום שירות בקו. תרגישו חופשי לעלות ולחקות אותי ולספר שטויות, אבל תעשו את זה באווירה טובה ומכבדת.." האמת? זאת הייתה שבירת דיסטנס צולעת.. החיילים שלי פחדנים. הם עלו וחיקו אותי אבל לא באופן מוצלח ועשו את זה בחשש. צחקתי כדי לגרום להם להרגיש טוב. כשהגיע החלק של הסיפורים שהיו לי עם חיילים שאגתי מצחוק. בסוף הערב כולם התנפלו על השולחן של החטיפים והשתייה. הסתכלתי מדי פעם על אלון. הוא ניסה להתנהג טבעי אך נמנע מקשר עין. הסתכלתי על ארנון היפה שלי. הוא השתתף ונהנה אבל הרגיש לי שזה לא הוא. סגרתי את הערב בחיבוקים ובשיחות אישיות עם חלק מהחיילים שהתלבטו על המשך השירות. ישבתי איתם לסיגריה משותפת והרצנו עוד קצת צחוקים עד שהמפקדים קראו להם. אחד המפקדים שלי, איתמר שמו ניגש אליי. "בוא רגע הצידה." ביקש. "מה יש?" שאלתי בחצי חיוך, שרוי באופוריה של השכונה שהייתי בה. "צריך לדבר איתך על משהו רציני. בוא שנייה נו." ביקש עם העיניים. הבנתי. קמתי והתרחקנו מאחרוני החיילים שארגנו את המקום יחד עם מפקד נוסף. הרוב כבר התקדמו חזרה לכיוון הפלוגה. עצרנו מאחורי האודיטוריום. איתמר דיבר בשקט. "אלון ניגש אליי היום. סיפר לי מה היה.." "בן זונה.. דיברתי איתו. ביקשתי שלא יפתח את הפה. אני עוד שניה עף ולא חוזר לכאן.." "בסדר שגיא תשחרר את זה.." "חח מה לשחרר? דיווחת?" שאלתי אותו בלב דופק. "לא." הוא ענה והסתכל עליי.  החזרתי לו מבט. "תדע שאלון בכלל לא מתאים להמשיך. אני לא ממליץ עליו לכלום, קח בחשבון.." "בסדר, תירגע… יאללה בוא נחזור.." ראיתי את איתמר בולע חיוך. הלכנו למגורי סגל בשתיקה. מרגיש איך מבטו ננעץ בי. טוב כוסאמק מה ציפיתי? אני בפאקינג גולני. אין פה מקום לגייז. ישבתי עם הסגל במועדון, ירדנו על פיצה ושיחקנו סנוקר. הטלווזיה פעלה ברקע, היה משחק של בית"ר מול חיפה. החבר'ה עישנו ודיברו על סקס עם החברות. נראה שרק איתמר יודע על הסיפור. כל השאר דיברו איתי על האקסית. מתישהו החלטתי לחתוך. סימסתי לארנון שענה מיד. הוא כבר יצא לשעת ט"ש. דיברנו בהודעות SMS. שאלתי איך הוא. הוא ענה שחרא, הוא אוכל סרטים ועצבני על אלון. ביקשתי שינשום ויירגע, אני מטפל בזה. בתגובה כתב לי שהוא אוהב אותי ושהוא מתגעגע. שלחתי לו אימוג'י נשיקה והלכתי לשטוף ממני את היום המסריח הזה. המים היו רותחים, הזרימה הייתה חזקה. הזין שלי עמד. ווידאתי שהשטח ריק. החדרתי אצבע מלאה בסבון לחור וליטפתי את עצמי. אחרי דקה שפכתי את הילדים שלי לביוב. הדלת נפתחה. מיהרתי להעלים ראיות והמשכתי להסתבן כאילו כלום. גיא המ"מ נכנס. הוא הכי חתיך בבסיס. הוא יכול לדגמן גם כשהוא יושב על אסלה המזדיין. הוא פשט את המגבת, נותן לי הצצה חפוזה לטוסיק השחום שלו. אחחחח מה שבאלי לעשות לו. חבל שהוא סטרייט ועם בת זוג כבר כמה שנים.. הוא הסתובב אליי, מראה לי את ה "תבור" הפרטי שלו. זין עצום בגודלו ומגולח. הרגשתי חולשה. אף פעם לא התרגלתי למראה שלו. לבטן המשורטטת, לגב החסון הזה. לשיערות בבית השחיי. עמד לי שוב. הייתי עם הגב לקיר. הוא חייך אליי ונעמד לידי. "איתמר סיפר לי אתה יודע.." "בן זונה.." מלמלתי. הוא התהפך ברגע. "סתום, סתום את הפה! זה חמור מאוד מה שעשית.. הייתה לי תחושה עוד בתחילת הטירונות, ראיתי איך אתה מסתכל על החיילים.. קיוויתי שלא יקרה כלום.. אני האידיוט"… שתקתי. רק זרם המים נשמע עכשיו בחלל המקלחות. סיימתי ועפתי משם לא לפניי שאני מציץ שוב על האליל הזה מסבן את גופו. הלילה עבר מהר. קמתי יקיצה טבעית לבוקר אחרון בבא"ח והתלבשתי. אחרי החדר אוכל גיא ניגש אליי ואמר שיש לי משפט מול המפקד בא"ח. הבן זונה דיווח, אלא מה? "איפה הוא?" שאלתי. "מי?איתמר?" גיא שאל. הנהנתי בראשי. הרגשתי חולשה בכל הגוף. "לא יודע וזה לא רלוונטי. אתה לא תיגע בו. מבין?" גיא הסתכל עליי בעיניים הירוקות שלו. "אני אזיין אותו" אמרתי. "שגיא, אני מציע לך להירגע. אל תחמיר את המצב שלך.." אמר והלך. הבטתי בצלחת שלי. איבדתי את התיאבון. לקחתי אותה ואת עצמי, מפנה את הכלים לאט כאילו אני דוחה את הרגע. משם אני כבר לא זוכר כ"כ מה היה. איכשהו הרגליים נשאו אותי למגורים, החלפתי לא' זריז ויצאתי לכיוון המשרדים. בדרך ראיתי את איתמר, נתתי לו מבט שגרם לו להחליף צבע והמשכתי הלאה. מחוץ למשרד ראיתי את אלון ואיתמר יושבים רחוק אחד מהשני. חייכתי לאלון חיוך קר ונכנסתי. המפקד הסתכל עלי במבט חמור והמום. אחרי ששאל אותי את כל השאלות הרגילות ששואלים במשפט הוא אמר: "תשמע שגיא, אני המום ממך. לפני כמה שעות ישבתי איתך פה ודיברנו על עתיד ועכשיו זה? אני כועס על עצמי שלא שמתי לב…" הבטתי בו ושתקתי. "יש לך משהו להוסיף?" שאל. "כן." עניתי. "בבקשה." הוא אמר. "אני אוהב את ארנון והוא אותי. לאורך כל הטירונות לא היה שום ניצול חלילה. זה בכלל לא היה צריך לצאת החוצה. אני בעיקרון מחר צריך לחזור לחפ"ש בקו." הוא הסתכל עליי בחיוך מזלזל. "טוב. כל זה כבר לא יקרה כפי שאתה מבין. אני עובר להקראת גזר הדין." בלעתי רוק ויישרתי מבט. הוא דיבר ואני ראיתי שחור. דמיינתי איך אני רוצח את איתמר ואלון, זה עזר לי לנשום ולהירגע. אתם בטח רוצים לדעת מה קיבלתי. תצטרכו לחכות לפרק הבא. המשך יבוא