הכוס שלה תמיד מנצח: מה שקרה בשירותים של החוף

נסעתי לעיר שבה גדלתי כדי להעלות זיכרונות. ברדיו התנגן השיר שלי – השיר שלי, ברדיו, אני עדיין לא מתרגל לזה – ועל המושב לידי היה מונח העיתון עם כתבת השער עליי. הפכתי לכוכב בן לילה, אחרי שנים של הופעות בפאבים ריקים, וידעתי שכל בחורה שאני רוצה תפתח בשבילי את הרגליים. זה נשמע מתנשא, אבל זאת האמת, ובמשך כמה חודשים גם מימשתי אותה. אבל בראש נשארה לי תקועה האהבה הראשונה שלי – מיכל. מיכל הכרנו במכינה הקדם-צבאית, שנינו בני תשע-עשרה. היא הייתה הבחורה הדתייה והצנועה, זאת שלבשה חצאיות רחבות עד הנעליים כדי ששום דבר לא יבלוט, חולצות עם שרוול ארוך גם באוגוסט. ובדיוק מה שמתחתיהן היה מה שדמיינתי כל לילה. איך נראים הירכיים שאף אחד לא ראה, איך נראה הגוף שמסתתר מתחת לכל הבד הזה. שנה שלמה לטשתי אליה עיניים, ישבתי לידה בשיעורים, ליוויתי אותה לחדר, ולא אמרתי מילה. עד שיום אחד ראיתי אותה נכנסת לחדר עם חבר שלי, איתי. סגרה את הדלת. עמדתי במסדרון ושמעתי מבעד לדלת איך היא גונחת, נאנקת, וצועקת את השם שלו. הצנועה. זאת שלא יצאה עם חולצה פתוחה. אני זוכר שהזין שלי עמד והלב שלי נשבר באותה שנייה. הפסקתי לדבר איתה. אני התגייסתי, היא הלכה לשירות לאומי, ולא ראינו זה את זו שנים. אף פעם לא הפסקתי לפנטז להיכנס לתוכה ולגרום לה לגמור כמו שאיתי עשה. כשהתפרסמתי מצאתי אותה בפייסבוק, והתחלנו לדבר בטלפון שעות. על המכינה, על המוזיקה, על החיים. היא כבר הייתה נשואה לאיתי, שני ילדים, אבל הצחוק שלה בטלפון היה הצחוק מהמסדרון. ידעתי שאצליח להשכיב אותה. קבענו להיפגש למחרת, בבית קפה בעיר שבה גדלנו. נעמה נעמה הייתה ידידה קרובה שלי. בת עשרים ושמונה, עצמאית, חכמה, עם פה גדול וגוף שגורם לאנשים לעצור ברחוב. כששמעה את השיר שלי, "צנועה", שתיאר בדיוק את מה שהיא עברה בתחילת שנות העשרים שלה בלי שהכרתי אותה אז – היא הייתה נרטבת. היא אמרה לי את זה בדיוק ככה, בטלפון, בלי להתבייש. היא הרגישה שאני רואה אותה, מציץ לה, חודר אליה דרך המילים. היא הייתה הפצצה הכי סקסית שראיתי בחיים, ואף פעם לא נגענו אחד בשנייה. היה בינינו הסכם לא כתוב: ידידים. חרמנים, אבל ידידים. יום אחד, יום לפני הפגישה עם מיכל, השתזפנו על החוף. היא שכבה על הבטן, ואז על הגב, וראיתי שהביקיני שלה כל כך קטן שאפשר היה לראות את שולי השפתיים בולטים מהצדדים של הבד. היא ראתה לאן אני מסתכל ולא עשתה כלום כדי להסתיר. היא ביקשה שאלך איתה לשירותים. לא רציתי להרוס את הפגישה עם מיכל שקבעתי למחרת. רציתי להגיע אליה טעון, ממוקד, בלי להתבזבז. אז סירבתי בנימוס. נעמה התעקשה שאנחנו לא חייבים לעשות כלום – היא פשוט מוכרחה להתפשט מולי, פעם אחת, לראות איך אני מסתכל עליה. "רק להסתכל," היא אמרה. "אתה לא נוגע, אני לא נוגעת." סרקתי אותה מכף רגל ועד ראש, את הבטן השטוחה, את החזה שהתרומם מהנשימה, והסכמתי, בתנאי שלא יהיה שום מגע. היא חייכה חיוך של מי שכבר ניצחה. בשירותים של החוף הלכנו על החול הלוהט, היא לפניי, ואני הסתכלתי על התחת שלה מתנדנד מתחת לחוט הדק של הביקיני ושאלתי את עצמי מה אני עושה. כל צעד אמרתי לעצמי: רק להסתכל. היא הסתובבה פעם אחת, ראתה לאן העיניים שלי, וחייכה בלי להגיד מילה. הזין שלי כבר התחיל לזוז בתוך בגד הים לפני שהגענו לדלת. השירותים של החוף היו מבנה בטון קטן בקצה, חם ומחניק, עם ריח של מלח וקרם שיזוף. נכנסנו לתא הגדול ונעלתי את הדלת. היא נעמדה מולי, התכופפה לאט, עם הגב אליי, הפשילה את התחתון של הביקיני לאורך הרגליים, וכשהתיישרה והסתובבה כיסתה את הכוס בידיים. כי היא ידעה שזה מה שהכי מטריף אותי – לא מה שרואים, אלא מה שמסתירים. הסתכלתי על האצבעות שלה ושכחתי לנשום. היא דרשה שאראה לה את הזין בתמורה. "זה רק הוגן," היא אמרה, "אני עירומה ואתה בבגד ים." הסכמתי, בתנאי שהיא תעשה לעצמה ביד מולי. "קודם אתה," היא אמרה, ושלפתי אותו. הוא כבר עמד כמו גזע, פועם, והיא הסתכלה עליו וחייכה מרוצה, כאילו קיבלה אישור למשהו שחשדה בו שנים. היא הסירה את הידיים וחשפה את הכוס. חלק, ורוד, נוצץ מלחות. היא הרימה רגל אחת והניחה אותה על הירך שלי כדי שאראה אותה פתוחה – השפתיים נפרדות, הדגדגן נפוח, הכול בוהק מולי במרחק של חצי מטר. בהיתי בה ואמרתי בקול צרוד שהיא אלוהית. היא התחילה לגעת בעצמה, שתי אצבעות בעיגולים לאטיים, ואז מהירים, ואז אצבע אחת נעלמת לתוכה, בזמן שהיא לא מורידה את העיניים מהזין שלי. ראיתי אותה מתחרמנת רק מלהסתכל עליו, מכך שהוא קפץ בכל פעם שהיא גנחה. הנשימה שלה התקצרה, הירך על הרגל שלי רעדה. כשהתקרבה לגמור היא התחננה שאסתכל לה בעיניים, לא בכוס, בעיניים. הרמתי את המבט, וברגע שעשיתי את זה – היא התפוצצה. גנחה בקול, הגוף שלה התקפל קדימה, האצבעות שלה המשיכו לזוז עד שהיא לא יכלה יותר. היא נשענה על הקיר, מחייכת, מתנשפת. כשקמתי ללכת, מסדר את בגד הים מעל הזין שסירב לרדת, היא התרעמה. אין מצב שהיא משאירה אותי ככה עם זין עומד, היא חייבת להגמיר אותי. "זה לא ההסכם," אמרתי. ואז, לא יודע למה, התוודיתי. סיפרתי לה על מיכל, על המכינה, על הדלת הסגורה, על זה שאני פוגש אותה מחר ושאני חושב שאני עדיין אוהב אותה. ראיתי את העיניים של נעמה משתנות. בנעמה בערה הקנאה. היא לא אמרה כלום. היא דחפה אותי לשבת על מכסה האסלה, משכה את בגד הים שלי למטה, והתיישבה עליי. בתנועה אחת, עד הסוף. חמה, רטובה, הדוקה בצורה שלא הייתי מוכן לה. בהתחלה ניסיתי לתפוס לה את האגן כדי שלא תזוז, להחזיק אותה במקום, להגיד לעצמי שאפשר עוד לעצור. אבל היא הזיזה את המותניים בעיגול קטן ואני נכנעתי – הכוס שלה היה רטוב והדוק מדי, והיא ידעה בדיוק מה היא עושה. היא רכבה עליי לאט, ואז מהר, השדיים שלה מול הפנים שלי, הציפורניים בכתפיים, והיא סחטה לי את הזין מבפנים כל פעם שעלתה, כאילו לא מוכנה לשחרר אותו. "תסתכל עליי," היא לחשה, מהר, בלי להפסיק לזוז. "לא עליה. עליי." הסתכלתי. הפנים שלה היו סמוקות, השפתיים פתוחות, העיניים לא עוזבות אותי לשנייה, ומשהו בבטן שלי התהפך – לא רק מהכוס שלה, מהמבט. היא הרגישה את הזין שלי מתנפח בתוכה והאיצה, מכה בי במותניים, הקצב כבר לא היה שלה או שלי אלא של שנינו. לא החזקתי הרבה. גמרנו ביחד, היא בצעקה שבטח נשמעה עד לים, אני עמוק בתוכה עם הפנים קבורות בצוואר שלה. היא נשארה עליי עוד דקה ארוכה, הלב שלה דופק מול הלב שלי. בסוף היא הרימה את הראש, הסתכלה לי בעיניים כמו שביקשה שאסתכל לה קודם, ולחשה: "אתה אולי אוהב אותה, אבל תמיד תחזור אליי. הכוס שלי תמיד מנצח אהבה." למחרת נפגשתי עם מיכל בבית הקפה. היא הייתה יפה, בחצאית ארוכה, כמו פעם. ישבנו שעתיים. אבל כל הזמן, מתחת לשולחן, חשבתי על השירותים של החוף. רוצה לספר את זה לבחורה אמיתית, עכשיו? שיחה חיה עם אחת הבנות של . תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי. חייג לשיחה חיה 03-6145977 הטלפון שלך פתוח לקווי 1901? חייג ישירות: 1901-725-322 לכל הבנות והמספרים › בהתחלה ניסיתי לתפוס לה את האגן כדי שלא תזוז, אבל מהר מאוד נכנעתי – הכוס שלה היה רטוב והדוק מדי. היא סחטה לי את הזין וגמרנו ביחד. בסוף היא לחשה: "אתה אולי אוהב אותה, אבל תמיד תחזור אליי. הכוס שלי תמיד מנצח אהבה." 🏆 הסיפור הזה נשלח על ידי גולש או גולשת האתר ומשתתף בתחרות סיפורי הגולשים של החודש. גם לך יש סיפור אמיתי? שלחו אותו והשתתפו בתחרות ›