בית הספר למחול – היכרות

מאת: פליק בטוסיק הסיפור הבא מכיל תיאורים של עונשים פיזיים. אם זה לא לטעמכם – נא לדלג. כמו כן, מדובר בפנטזיה בלבד – אל תרביצו לאף אחד ותהיו נחמדים (-: על "בית הספר למחול קלאסי ומודרני על שם בוריס שטיין" שמעתי לראשונה כמה שנים לפני שהתחלתי ללמוד בו. הייתי בכיתה י', בתחילת השנה הראשונה שלי במגמת מחול בתיכון תלמה ילין, ומישהו זרק משהו על "בוריס שטיין". לא ידעתי על מה מדובר, אבל מההקשר הבנתי שזה מקום נחשב ונחשק. בשנים הבאות שלי בתיכון המסר הועבר בצורה ברורה: כל מי שלוקחת את עצמה ברצינות בתחום המחול צריכה לשאוף להתקבל למוסד הזה, אבל רק הטובות ביותר זוכות ללמוד בו. אבל אני כבר רצה קדימה, או בעצם אחורה. אולי כדאי שאתחיל מהתחלה, כלומר אציג את עצמי. קוראים לי נוגה. אני בת 23, סטודנטית בשנה השנייה שלי בבוריס שטיין. כמו שבטח הבנתם, הריקוד הוא חלק משמעותי מהחיים שלי מגיל צעיר, ואני משקיעה בזה המון. אבל בשאר הזמן אני עושה מה שבנות בגילי עושות: חברים, ים, מוזיקה, סדרות, אינסטגרם – הבנתם את הרעיון. במקור אני מפתח תקווה (כן, כן, תצחקו כמה שאתם רוצים), והיום גרה בירושלים. אה, ועוד דבר: אני ג'ינג'ית – אבל ממש. מהסוג שאי אפשר לפספס וכולם מרגישים צורך להתייחס לזה. לומדים לחיות עם זה. בכל אופן, בשלב די מוקדם בתיכון היה לי ברור שאני רוצה ללמוד בבוריס שטיין, ובשנים הבאות העברתי הרבה שעות באימונים בסטודיו. המורות אהבו אותי, החברות אמרו שאגיע רחוק, ההורים תמכו, ואפילו זכיתי בכמה תחרויות ופרסים. לא תמיד הייתה לי סבלנות ללימודים, אבל הקפדתי לא להגזים עם ההברזות כדי שלא יעיפו אותי מהתיכון. כשסיימתי י"ב, התגייסתי במעמד "רקדנית מצטיינת" (בחיי שיש דבר כזה – תבדקו אותי), מה שאיפשר לי להעביר את השנתיים הבאות בעבודה פקידותית חסרת ערך שהשאירה לי מספיק זמן להתאמן. עוד לפני השחרור כבר הגשתי את טופסי ההרשמה לבחינות הקבלה לבוריס שטיין. המטרה הייתה להתחיל בשנת הלימודים הבאה – לא הרגשתי שום צורך לטייל במזרח או בכל מקום אחר, הייתי מוכוונת מטרה. כשקיבלתי את המכתב שמזמין אותי ליום בחינות (שאצלנו קוראים להן "אודיציות" משום מה), הייתה בבית שמחה גדולה. ביום הבחינה עליתי על הרכבת לירושלים עם פרפרים בבטן וקוצים בישבן. התוכנית כללה סיור והסבר קצר על בית הספר, לאחר מכן בחינה מעשית מול צוות המורים, ולסיום – ראיון אישי עם מנהלת בית הספר האגדית – אלונה אדינוב. בית הספר שכן ברחוב צדדי, בבניין ירושלמי יפהפה. בכניסה חיכתה לנו אחת המורות, שהציגה את עצמה בשם רעות, ונראתה לי יותר כמו מורה ליוגה עם פרצוף מעופף ודיבור מרחף. חוץ ממנה, היו שם גם ארבע סטודנטיות שנה א' שהתנדבו לענות על שאלות ולהדריך את הסיור. שמחתי לראות שם פרצוף מוכר: בחורה בשם הילה שלמדה שנתיים מעליי בתלמה ילין, ואפילו זכרה אותי ואמרה שנדבר בהמשך. חוץ ממני, הגיעו ליום הבחינות עוד 15 בנות בערך. כולנו היינו מתוחות ונבוכות, וכמעט שלא היו דיבורים. אחרי שכל המועמדות הגיעו, הלכנו בשקט אחרי רעות במסדרון ארוך שהשמש הירושלמית האירה דרך חלונות ארוכים, עד לאודיטוריום קטן. שם ישבנו ושמענו פרטים מעניינים יותר ופחות על בית הספר. למשל, מסתבר שבוריס שטיין (ז"ל) היה פילנתרופ חובב מחול שמימן את הקמת בית הספר (ממש מעניין אותי עכשיו), שהלימודים הם על בסיס מילגה מלאה לשלוש שנים (אמא ואבא ישמחו לשמוע), ושלבית הספר יש מעונות לסטודנטיות, שהן מחוייבות לגור בהן לאורך כל תקופת הלימודים. בסיום ההסברים יצאנו מהאודיטוריום והתחלנו בסיור במבנה, שהיה יפהפה גם מבפנים. כמה חדרי סטודיו לשיעורים ואימונים, כמה חדרי הרצאות, ובקומות העליוות – חדרי מגורים. נראה נחמד דווקא. במהלך הסיור הילה תפסה אותי. הלכנו מאחורי הקבוצה. "נו, אז איך פה?", שאלתי אותה. "מבחינה לימודית ואומנותית – מדהים", ענתה בלי שהיות. "אבל…", היא היססה, "זה יכול להיות גם מקום לא פשוט". "את יודעת", מיהרה להמשיך כשראתה את מבטי המודאג, "הדברים הרגילים: לחץ מהמורים, תחרות עם שאר הבנות, כאלה". "טוב, בתור בוגרת תלמה ילין זה לא מפתיע אותי במיוחד", עניתי לה. "אבל את ממליצה?" "תראי", אמרה הילה, "למקום הזה יש חוקים משלו. משמעת, כללים, הם לא מתעסקים פה בשטויות. אני פשוט זוכרת שבתיכון עשית קצת בלגאן, אז תחשבי אם זה מתאים לך". "תודה על האזהרה", עניתי בחיוך. "אני כבר ילדה גדולה, נראה לי שאני יכולה להתמודד". "אחלה, רק שימי לזה לב במיוחד בראיון שלך עם אלונה", הילה הנמיכה את קולה. "היא טיפוס ולא כדאי להסתבך איתה". המשפט הזה נשמע לי קצת מוזר, ורציתי לחקור עוד. אבל רעות האיצה בנו להתקדם ולסיים את הסיור. הגיע הזמן לחזור למטה ולהתחיל בבחינות. השיחה נקטעה ולא ראיתי שוב את הילה באותו יום. לא אלאה אתכם בפרטים על הבחינה עצמה. מאחורי שולחן ארוך ישבו שמונה אנשי צוות. הם לא הציגו את עצמם, ורעות פשוט אמרה לי בחיוך חביב שאני יכולה להתחיל. בדקה הראשונה הייתי קצת עצבנית. אבל מהר מאוד הרגשתי שאני משתחררת ונותנת לגוף להוביל אותי. הרגשתי טוב, ועד כמה שיכולתי לשפוט על פי התגובות והבעות הפנים, נראה שהמורים התרשמו לטובה. אחר כך היה די הרבה זמן של המתנה, עד שכל הבנות יסיימו להיבחן. אחת יצאה בוכה, אחת מחייכת, אחת נראתה כאילו היא עומדת להקיא… אחרי הפסקה קצרה וסנדוויצ'ים, התבקשנו להמתין באזור המבואה עד שייקראו לנו לראיון עם המנהלת. כשהגיע תורי, ניגשתי בזריזות לאזור המשרדים ועברתי על פני המזכירה, שהחוותה בראשה לעבר הדלת בלי לומר מילה. פתחתי בחשש מסויים את דלת המשרד, שאליה הוצמדה לוחית מתכת אפורה: "אלונה אדינוב – מנהלת חינוכית". המשרד היה פשוט אבל נעים. שולחן עץ רגיל, מחשב, קצת קלסרים וספרים, ותמונות של רקדנים ורקדניות מפורסמים על הקירות. מאחורי השולחן ישבה אלונה. שמעתי עליה הרבה בשנים האחרונות, אבל האמת שהיא נראתה די רגילה: אישה באמצע שנות הארבעים שלה. לבושה בגדים שחורים פשוטים, לא גבוהה אבל מרשימה ועם הבעה רצינית, אולי אפילו קצת חמורה. "שבי בבקשה, נוגה", אמרה והחוותה על כסא נוסף. קול צלול ותקיף, עם רמז קל למבטא רוסי. התיישבתי בכסא מולה, והראיון התחיל. שאלות רגילות: איפה למדתי, מה אני אוהבת במחול, למה אני רוצה ללמוד בבית הספר הזה וכו'. הייתי מוכנה לשאלות מהסוג הזה והראיון זרם על מי מנוחות, עד שפתאום… "תראי נוגה, אומר לך בכנות", אמרה אלונה ונשענה לאחור. "התרשמתי לטובה מהבחינה שלך ואני חושבת שיש לך מה להרוויח מהלימודים פה. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שאני מבינה שיש לך עבר של בעיות משמעת, בצבא ובתיכון". שיט! מאיפה היא יודעת את זה? נכון, בצבא עשיתי קצת שטויות – לא משהו רציני, קצת הברזות, קצת התחצפתי. שום דבר מעבר לזה. "אלונה", התחלתי להסביר, אבל היא קטעה אותי. "המנהלת. כאן אנחנו פונים לחברי הצוות בצורה מכובדת. יש במוסד הזה כללים". הייתי מופתעת. "המנהלת…", היססתי, "אני יכולה להבטיח לך שכאן לא יהיו בעיות כאלה. אני מאוד רוצה ללמוד כאן ובטוחה שאסתדר עם הכללים של המוסד." "באמת?" אמרה אלונה בפרצוף ספקני, "אני באמת מתלבטת. לא רוצה שיווצר מצב של חוסר תיאום בציפיות. חשוב לי להדגיש שאנחנו מצפים מהסטודנטיות שלנו לרמה הגבוהה ביותר של מקצועיות ורצינות, וממש לא רוצים להתעסק בשטויות". בלעתי רוק. לא ידעתי מה לענות. פתחתי את הפה, אבל היא המשיכה. "למעשה, יש כאלה שאומרים שהשיטות פה מיושנות, אבל אני חושבת שכדי לשמור על סטדנרטים גבוהים חשוב להקפיד על משמעת, גם אם זה אומר לפעמים לנקוט בענישה". "ענישה?" שאלתי מבולבלת. "כן, ענישה, במקרה הצורך כמובן". היא הביטה בי במבט ישיר ותקיף. "כדי שאוכל לקבל החלטה לגבייך, אני צריכה להבין אם את יכולה להתמודד עם מה שאנחנו דורשים פה מהסטודנטיות". היא עצרה לרגע. "קומי בבקשה". שוב הייתי מופתעת ומבולבלת. "לקום? הראיון נגמר?" קמתי ונעמדתי על רגליי, לא בטוחה מה מצופה ממני. "אני רוצה שתניחי את הידיים על השולחן ותתכופפי מעט קדימה". היא קמה והלכה מסביב לשולחן ונעמדה מאחוריי. "כמו שאמרתי, אני רוצה לבדוק שאת מסוגלת לעמוד בתנאי המשמעת של המוסד הזה. לפעמים זה אומר גם עונשים פיזיים. את רשאית כמובן לעצור בכל רגע ולצאת". היה ברור מה תהיה המשמעות של החלטה כזאת מצידי. "עכשיו נוגה, אני עומדת לתת לך עשר מכות על הישבן. אני מצפה שתקבלי אותן בשקט ובלי לזוז או לנסות להתחמק". אלונה הניחה יד על גבי, ובדחיפה קלה כופפה אותי מעל השולחן. הייתי המומה מהמגע שלה. בזווית העין עוד הספקתי לראות את היד שלה עולה, ואז הרגשתי את המכה הראשונה על החצאית. היא לא הייתה מאוד חזקה, אבל הייתי מופתעת כל כך, שקפצתי קצת קדימה. "לא לזוז", אמרה אלונה בקול קשה, ומייד הנחיתה את המכה השנייה, על לחי הישבן האחרת. זה כאב, ואני קפצתי לעמידה ושלחתי יד לאחור, כאילו מתגוננת. טעות, כפי שלמדתי מהר מאוד. "נוגה, זה לא יילך ככה. את רוצה שנוותר על כל העניין? את יכולה ללכת אם את לא יכולה לעמוד בזה". "לא, לא", מילמלתי, ממהרת להתכופף שוב ולההחזיר את ידיי לשולחן. "אני יכולה לעמוד בזה". "אוקיי", אמרה אלונה, "נמשיך". מייד לאחר מכן נחתו שתי מכות מהירות, אחת על כל לחי. עכשיו השוק הראשוני פינה את מקומו לתחושה של השפלה. הנה אני, בגיל 20, חוטפת מכות בטוסיק כמו תלמידה סוררת. אבל מה יכולתי לעשות? רציתי כל כך להתקבל, גם אם זה אומר לספוג עונש משפיל, אפילו בלי שממש עשיתי משהו שמצדיק את זה. בינתיים המכות המשיכו לנחות על ישבני, אבל במכה השמינית או התשיעית שוב לא הצלחתי להתאפק וזזתי קדימה. אלונה עצרה. "קומי, נוגה. לא נראה לי שזה יעבוד.". היא התרחקה קצת. "אני חוששת שהשיטות של המוסד הזה פשוט לא מתאימות לך. אני מציעה שתנסי באקדמייה למחול. יש לך כישרון". נחרדתי. "לא בבקשה, אלונה, המנהלת", גמגמתי, "אנ יכולה. בבקשה, אעשה מה שצריך". אלונה חשבה רגע. "בסדר, תסתובבי עם הפנים אליי". צייתי מייד. היא התקרבה מעט. "תניחי את הידיים מאחורי הראש", הורתה, ולאחר שעשיתי זאת, ניגשה אליי, הרימה את קצות החצאית ותחבה אותם אל חלקה העליון, מה שחשף את התחתונם השחורים שלבשתי מתחת. בתנועה קצרה ויעילה, ולמרבה בושתי, משכה אלונה את התחתונים במורד ירכיי עד מעל הברכיים. לא האמנתי למצב שהגעתי אליו: אני עומדת חשופה מהמותניים ומטה מול אישה כמעט זרה, שהרגע הפליקה לי בתחת. ובכל זאת, לא זזתי ועמדתי מולה. שמחתי שלפחות דאגתי לסדר את שיער הערווה הבהיר שלי. היה נדמה לי שאני רואה חיוך קטן על פניה של המנהלת. "יפה", אמרה. "ככה צריכה להתנהג תלמידה ממושמעת". היא סקרה אותי מכף רגל עד ראש. "לשיטתי, מבוכה והשפלה הן חלק מהנחלת משמעת. אני מקווה שלא נצטרך להגיע למצב הזה לעיתים קרובות, נוגה". "לא, המנהלת", לחשתי בעיניים מושפלות. "אין צורך לענות", מיהרה אלונה לומר. "עכשיו, כדי להיות בטוחה שאנחנו מבינות זו את זו, אני רוצה שתסתובבי ותתכופפי שוב מעל השולחן. אנחנו נסיים בשש מכות, ואני בטוחה שעכשיו תקבלי אותן כמו תלמידה טובה ורצינית". וזה בדיוק מה שקרה. אחרי שש המכות (שלוש על כל לחי, כמובן), אלונה עצרה ואמרה: "בסדר, זה יספיק, את יכולה לעמוד, אבל לא להתלבש עדיין". נעמדתי, ואיכשהו ידעתי שהדבר הנכון לעשות הוא להחזיר את הידיים אל אחורי הראש. "מצויין, את לומדת מהר", אמרה אלונה. "יופי של גוון קיבלת שם – ורוד כהה". היא הניחה יד על פלח ישבני, כאילו מעריכה את עבודתה. "אני רוצה שתזכרי את הפגישה הזאת שלנו, ותחשבי אם המוסד הזה מתאים לך. את תמיד יכולה לבטל את ההרשמה". ואנ חשבתי: "נראה לך? אחרי שעברתי את זה? זה לא יהיה לחינם". אבל בקול אמרתי רק "כן, המנהלת. אני מבינה". "מצויין. אז אני מציעה שתסתדרי ותסעי הביתה. רק תעברי אצל אתי המזכירה לוודא שכל הטפסים אצלה". וזה היה המפגש הראשון שלי עם בית הספר בוריס שטיין ועם המנהלת אלונה אדינוב. כמו בדרך הלוך, גם בדרך חזרה ישבתי בחוסר נוחות, אבל הפעם מסיבה אחרת.