בית הספר למחול – אבי ואני חוטפות

מאת: פליק בטוסיק לתחילת הסיפור, חלק 2 הסיפור הבא אינו מכיל סקס, אבל כן מכיל עירום ותיאורים של עונשים פיזיים. אם זה לא לטעמכם – נא לדלג. כמו כן, מדובר בפנטזיה בלבד – אל תרביצו לאף אחד ותהיו נחמדים (-: אם קראתם ואהבתם (ותכלס גם אם לא), אשמח שתגיבו, שאדע אם להמשיך.   הלימודים התחילו, ומייד נשאבתי למערבולת של אימונים ועבודה. השיעורים המעשיים היו נהדרים: אף פעם לא הרגשתי שאני מתקדמת כל כך מהר. כמו שהובטח, המורים היו ברמה הגבוהה ביותר. השיעורים העיוניים היו פחות לטעמי, ודרשו הרבה עבודה, כך שמצאתי את עצמי מבלה את רוב שעות אחר הצוהריים והערב בספרייה או בסטודיו. מעבר לאינטנסיביות של הלימודים עצמם, גם האווירה הייתה מעט לוחצת, עם דרישות למצויינות מהמורים ותחרותיות מצד תלמידות אחרות. במיוחד חשתי לא בנוח עם אחת התלמידות האחרות משנה א', בחורה קטנה ושחורת שיער בשם נופר. כמה ימים לתוך הלימודים, היה ברור שנופר ואני התלמידות הכי מתקדמות בשנה א'. לא הייתי מוטרדת מזה במיוחד, אבל נראה שנופר לוקחת את זה קשה. היא הייתה קרירה ואפילו לא נעימה אתי. בכל פעם שניסיתי להתחבר אתה ולפתוח בשיחה בזמן הארוחות היא ענתה לי בתשובות קצרות בטון זועף, או עשתה כאילו היא לא שומעת. החלטתי לא לקחת ללב ולקוות שיעבור לה, אבל גם לשים עליה עין – אף פעם אי אפשר לדעת למה הטיפוסים התחרותיים האלה מסוגלים. לסיר הלחץ הזה התווסף גם עניין המשמעת. אוף, כמה שהם התעסקו בזה. עונשים פיזיים היו תמיד אופציה, על כל הפרה קטנה של הכללים: דיבורים בזמן השיעור, איחורים, או אפילו ביצועים נמוכים. חלק מהמורים בעיקר איימו, ואחרים היו יותר מעשיים. המורה רות, למשל, לימדה מחול קלאסי כשהיא אוחזת בידה מחבט עץ קטן ושטוח. היא הייתה מניפה אותו כדי להדגיש את הוראותיה ובעת הצורך הייתה חובטת על ישבני התלמידות מעל בגדי הריקוד שלהן. בכל פעם שחשבה שאחת התלמידות מאבדת ריכוז, הייתה נשמעת נזיפה קצרה, מלווה בקול חבטה קצר. באחד השיעורים, לקראת סוף השבוע הראשון, היא התרגזה על רוני, אחת התלמידות, לאחר מספר פעמים שהיא ביצעה תנועה שגויה. המורה רות הורתה לה לאחוז במעקה שהקיף את הסטודיו, ולעיני כל הבנות הענישה אותה בשש חבטות מצלצלות במחבט. לאחר מכן הורתה לה להמשיך בשיעור, ורוני עשתה זאת במבט מבוייש. גם אני חטפתי חבטה מהירה כשעברתי על פני המורה, בליווי נזיפה: "רגליים! לשים לב!". קיוויתי שלא אמצא את עצמי חוטפת מול שאר הבנות. בסוף השבוע השני ללימודים, אבי ואני החלטנו שבמקום לנסוע הביתה בחמישי אחר הצוהריים, נצא בערב למרכז העיר ונחזור למעונות לפני שעת נעילת הדלתות. למרות שאבי בילתה את רוב חייה בארה"ב, איכשהו היא הכירה המון אנשים בעיר, ומהסיפורים שלה היה לי ברור שזו חבורה מעניינת שאני רוצה להכיר. אז עלינו על הרכבת הקלה ונסענו לאיזה פאב שאבי הכירה. שתי הבנות מהחדר ליד, רוני ומיכל, הצטרפו אלינו. היה ממש כיף. שתינו וקישקשנו והייתה אחלה מוזיקה. החברים של אבי התבררו כטיפוסים אומנותיים מגניבים וקצת מוזרים. בחור חמוד אחד אפילו התחיל אתי ובסוף הערב החלפנו טלפונים. בסביבות עשר וחצי רוני ומיכל הודיעו שהן חוזרות למעונות. אמרתי לאבי שאולי כדאי שגם אנחנו נחתוך, אבל היא אמרה שיש עוד זמן ושבטוח נספיק להגיע לפני שתים עשרה בלילה. קצת חששתי – ממש לא רציתי להסתבך. אבל היה לי כיף ולא היה לי נעים ללחוץ עליה. גם לא רציתי להשאיר את אבי לבד (היא שתתה קצת יותר מדי). באחת עשרה שוב הצעתי שנזוז כדי שלא נאחר. בסוף יצאנו באחת עשרה ורבע. זה היה אמור להספיק, אבל הרכבת המחורבנת בדיוק החליטה להיתקע, וגם האוטובוס לא הפגין נוכחות. בסוף הצלחנו לתפוס מונית. בדרך כבר הבנתי שאנחנו הולכות לאחר והתחלתי להזיע. פחדתי שפשוט ינעלו אותנו בחוץ. אבל אבי הרגיעה אותי: "אל תדאגי, מותק – יהיה בסדר. אני תמיד מסתדרת". כשהגענו לבית הספר בשתים עשרה ועשרה, הדלת הייתה סגורה, אבל השומר הכניס אותנו בלי בעיות. הוא לא אמר כלום, רק סימן את השמות שלנו ברשימה. עלינו לחדר בשקט. תהיתי אם אולי, איכשהו, חמקנו הפעם מעונש. זה בהחלט לא הסתדר עם הניסיון שלי עם בית הספר עד כשיו, אבל אולי אף אחד לא שם לב…? מהר מאוד התברר שאלו תקוות של טירונית. בזמן שהתארגנו לשינה, שמעתי צעדים במסדרון. אבי ואני החלפנו מבטים מודאגים. מיה (החונכת של אבי) ועמית (החונכת שלי) נכנסו לחדר. לא היינו מופתעות במיוחד – בשלב הזה כבר הבנו איך דברים עובדים פה ומה הן ההשלכות של שבירת הכללים. ישבתי על מיטתי ועמית הביטה בי מלמעלה. "הזהרתי אותך לא לבזבז לי את הזמן על שטויות, נכון? כל כך קשה לחזור בזמן?" ומיה פנתה לאבי: "אני רואה שהמסר לא עבר בפעם הקודמת ואת מתעקשת להסתבך. אין בעיה, נטפל בכן כמו שצריך." "על הרגליים, קדימה", ציוותה עמית, והתקדמה לעברי בעוד מיה ניגשת אל אבי. שתינו נעמדנו. אבי עוד ניסתה להתמקח קצת: "מה, זה היה רק כמה דקות, בגלל האוטובוס…". מיה אפילו לא טרחה להגיב. אני לא הייתי מסוגלת לחשוב על משהו מועיל לומר. הייתי מפוחדת, אבל איכשהו גם מרוגשת, כאילו זרמים חשמליים עוברים לי בכל הגוף. "אוקיי, בנות", אמרה עמית, "אתן כבר יודעות לאן זה הולך". היא אחזה בידי ובתנועה עדינה אך יעילה סובבה אותי כך שאפנה את ישבני אליה. "מכנסיים ותחתונים למטה", הורתה מיה. התכופפתי והפשלתי את הפיג'מה. לא רחוק ממני יכולתי לראות את אבי עושה כמוני. לא הייתי בטוחה, אבל החלטתי ללכת על בטוח, והנחתי אתי דיי מאחורי ראשי, בתקווה שאולי זה ישפר את מצבי ויקל במשהו את העונש. "או, ומה זה?", יכולתי לשמוע את השעשוע בקולה של עמית שעמדה מאחורי, והתחלתי לתהות אם היא בעצם נהנית מהסמכות שניתנה לה כחונכת. "תראי אותה, מיה. איפה למדת את זה?".יכולתי לחוש במבטיהן המופתעים של שלוש הבנות בחדר. "מהמנהלת אלונה… חשבתי…", מילמלתי. "אה, כן. שמעתי את הסיפור הזה", קטעה אותי עמית. "בסדר, למה לא. אבל שלא תחשבי שזה יעזור לך". "ועכשיו, תתכופפו על המיטות ונתחיל", הורתה מיה, ואנחנו צייתנו בזריזות. עמית התכופפה לידי, ותוך כמה רגעים המכות החלו לנחות על ישבני. החדר התמלא קולות של פליקים מצלצלים וגם נשיפות וגניחות קצובות. מדי פעם, תוך כדי הצלפות חוזרות, נשמעו גם משפטים חינוכיים כמו "נדאג שתזכרו את העונש הזה בכל פעם שתשבו על כסא השבוע", או "זה מה שקורה לתלמידות שנה א' שמעירות את החונכות שלהן באמצע הלילה". והנה דבר מעניין שלמדתי לגבי מכות בטוסיק: גם אם המכות לא מאוד חזקות, הכאב מצטבר. בתחילת העונש הרגשתי כעס וחוסר אונים, אבל תוך שתי דקות כל רצון להתנגד נעלם כלא היה. אפילו תחושת ההשפלה נעלמה, וכל מה שרציתי הוא שהעונש יסתיים. אבל לחונכות שלנו היו תוכניות אחרות. "אתן – לא – תאחרו – יותר", שמעתי את עמית אומרת קרוב לאוזני. היא הדגישה כל מילה במכה חזקה על אחד מפלחי הישבן. התחלתי לייבב: "בבקשה עמית, אני מצטערת. זה לא יקרה שוב אף פעם. מבטיחה!" גם מכיוונה של אבי נשמעו מילמולי תחנונים. "זה לא עוזר להצטער אחרי שאיחרתן", אמרה מיה בקשיחות. "הייתן צריכות לחשוב על זה לפני". אבל אני הרגשתי שהמכות מאטות ונחלשות מעט, ואחרי עוד כמה הצלפות עמית עצרה. "אני חושבת שלמדת את הלקח", אמרה לי. "אבל מיה ואני החלטנו שנסיים עם עוד משהו קטן – רק לוודא שלא תשכחו את הלקח כל כך מהר. קומי ותסתובבי אליי". נעמדתי על רגליי ופניתי אליה. הרגשתי שפניי סמוקים מכאב ובושה. מכנסי הפיג'מה והתחתונים החליקו כמעט עד הריצפה, כך שבקושי יכולתי להזיז את רגליי. לרגע כמעט נכנעתי לדחף לכסות את עצמי בידיי, אבל עמית אמרה לי במהירות: "את יכולה לעמוד כמו קודם". "גם את, אבי – זה רעיון טוב", הוסיפה מיה. שתינו עמדנו מולן עם הידיים מאחורי הראש – חשופות, כואבות ומושפלות. יכולתי לראות את השיער הכהה והמקורזל בין רגליה של אבי. עמית ניגשה אל השידה שלי ונטלה את מברשת השיער. נחרדתי והתחלתי להתחנן: "בבקשה, עמית, למדתי את הלקח. אין צורך להמשיך עם זה." "לא ביקשתי לשמוע את דעתך. עכשיו תשכבי על הגב במיטה". הייתי מופתעת ומבולבלת. "על הגב?" "זה נקרא עונש בתנוחת החיתול", הסבירה מיה. "קדימה". היא הובילה את אבי לעבר המיטה שלי, וכאילו עשו על זה חזרות מראש, שתי החונכות כיוונו אותנו כך ששכבנו זו לצד זו על גבנו לרוחב המיטה. עמית אחזה ברגליי, והרימה אותן כלפי מעלה. לאחר שמיקמה אותי בתנוחה הרצויה, משכה את המכנסיים והתחתונים וזרקה אותם הצידה. "לא רע", אמרה מיה, מביטה בי ובאבי. היה לי ברור שהכל גלוי לעיניי החונכות, והרגשתי שאני מסמיקה אפילו יותר מקודם. זה היה משפיל יותר מכל מה שחוויתי עד עכשיו. "את יודעת מה?" אמרה מיה פתאום. "אם כבר הפכנו את החניכות, למה שלא נתחלף גם ביננו?" בלי מילה נוספת, הן החליפו מקומות, וכעת מיה החזיקה ברגליי ועמית החזיקה ברגליה השחומות של אבי. "אני חושבת שעשר מכות יספיקו", אמרה עמית ברחמנות. "ואחרי כל מכה, אני רוצה לשמוע אתכן אומרות תודה יפה". שוב נשמע השעשוע בקולה. נשמתי עמוק והמברשת נחתה בכוח על ישבני. זה כאב ואני פלטתי צווחה קטנה, אבל התעשתי ומיהרתי לוומר: "תודה, החונכת מיה". אבי, לעומת זאת, סירבה לבצע את ההוראה. היא הנידה בראשה ולחשה "forget about it". "אגוז קשה יש לך פה", אמרה עמית. "בסדר, אנחנו נמשיך עד שתעשי מה שאומרים לך". זה לקח עוד שלוש מכות עד שהיא נשברה. "אוקיי, אוקיי, תודה החונכת עמית, damn it". אבי תפסה בידי, לוחצת אותה בכוח. "יופי, עכשיו עוד 9", אמרה עמית, והעונש המשיך. לבסוף הגיעה המכה העשירית, שהייתה חזקה מהקודמות, ואני צעקתי "איי". מיה הרפתה מרגליי, והשאירה אותי לשכב על גבי ולהקשיב לסוף העונש של אבי. לבסוף גם עמית הרפתה מאבי והניחה את המברשת. "אז מה למדנו הערב?" שאלה אותנו מיה בהתגרות. "שלא כדאי לאחר", עניתי בתקווה לסיים את הערב הזה. "ומה קורה לתלמידות שמאחרות?" המשיכה מיה. "מקבלות עונש. מכות בטוסיק", מילמלתי. "יפה, זה מספיק". התערבה עמית. "לילה טוב בנות, ושלא נשמע שאתן עושות עוד שטויות".   מיה ועמית יצאו, ואנחנו נשארנו בחדר, יושבות בשקט על המיטות. אחרי כמה דקות, אבי שברה את השתיקה: "את כועסת עליי?" "קצת". אבי שתקה. "מצטערת שלא יצאנו בזמן…" חיוך התגנב לקולה. "אבל בבקשה אל תרביצי לי בתחת, I can take no more". ושתינו פרצנו בצחוק. "תיזהרי ממני, אבי. יום אחד אני עוד אחטיף לך". התחבקנו. הלכנו למקלחת ועמדנו בגבנו למראה, בוחנות את הישבנים האדומים. "קצת קרם ואת כמו חדשה", אמרה אבי. "כן", הסכמתי. "ובכל מקרה – היה ערב אדיר. שווה את זה."