אהבה מעבר לים- חלק 2

1057 קראו את הסיפור פרק 8: כבר עברו כמעט 4 ימים ולא שמעתי מאנחל. אני יודעת בוודאות שהוא ראה את ההודעה. שברתי לו את הלב? או שאולי בכלל לא אכפת לו, כי הוא שיחק איתי כל התקופה הזאת? חוסר הידיעה שיגע אותי, אבל אסור לי לכתוב לו, הבטחתי לאמא. אני והמזל הנאחס שלי. התקבלתי לעבודה כמארחת בספא, דווקא במלון שבו אמור אנחל להתארח. עכשיו רק חסר שהוא בכל מקרה יגיע לארץ ובאמת יישהה במלון ויבוא להירגע בספא ובמקום זאת ייפגוש את האחת שריסקה את ליבו לרסיסים, או שהוא ייתנהג כאילו כלום לא קרה, יחייך את החיוך הממיס שלו ויכבוש אותי בשניות עם הלהבות הירוקות שלו, אלוהים למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע בחיי? אני בסה"כ בת עשרים, תן לי לטעות. השבוע נגמר ומחר אני מתחילה לעבוד בספא, אני מגהצת את מדי המארחת, תולה אותם על הקולב, מכינה את הפן למחר בבוקר, מכינה לי קופסא עם א.צהריים במקרר ועל הדרך מחליטה מה אוכל מחר בבוקר. השעה אחת עשרה בלילה וכדאי מאוד שכבר אלך לישון כי אני צריכה לקום מוקדם. אמצע הלילה צפצוף הטלפון החצוף שלי מעיר אותי. בנסיבות רגילות הייתי מתעלמת, אבל אולי זה אנחל? אני משפשפת את עיניי, הצפצוף הוא של התראה "מחר אהבת חיי נוחת". כמעט ושכחתי לגמרי שהוא אמור להגיע מחר, ליבי פועם כ"כ חזק שהוא מאיים עוד שנייה לצאת מחזי, אני לא מצליחה לנשום, עולה בי בחילה, גופי נשטף זיעה, כל כולי בצמרמורות, ממש ממש רע לי, מה קורה לי? למה אני מגיבה ככה? אולי ככה מרגישים כשהלב נשבר? אני מחליטה להתקשר לטלי, היא בטוח תדע לעזור לי ולהסביר לי מה קורה לי. "אדל,WTF? שתיים וחצי בלילה" "הוא אמור לנחות מחר, אבל אמרתי לו לא לבוא", אני מצליחה לפלוט מבין היבבות "מי?" "אנחל….. אנחל אמור להגיע מחר לארץ, אבל אמרתי לו לא לבוא" "אדל………………. מה? איך? לא אמרת כלום……….." "אני יודעת, לא רציתי……….. לא ידעתי…… לא…………." "או.קיי, תירגעי ובואי תספרי לי מהתחלה מה קרה ולמה אמרת לו לא לבוא?" אני לוקחת נשימה עמוקה, שלוק מים ומתחילה לספר לטלי את כל הסיפור מהתחלה "ואז אחי ממש התעצבן, סיפר הכל לאמא ואת כבר יודעת איך אמא שלי, הכריחו אותי להגיד לו לא לבוא וגם מני החטטן הזה, אם לא הוא הייתי יכולה מחר להיות מאושרת בזרועותיו של אנחל", אני נאנחת "אוי, אנחל, אנחל… זאת אשמתי, אני דחפתי אותך להתחיל איתו באותו לילה", טלי מנסה לשפר את הרגשתי "נכון, אבל אני זאת שחיפשה אותו כמו פסיכית ברשת החברתית" "טוב, מאמי לכי לישון, הכל יהיה בסדר והסערת רגשות שאת עוברת זה בסדר, הגוף שלך פשוט מתחיל להכיר רגשות שהוא לא ידע על קיומם, לילה טוב", טלי מנתקת. אני שוכבת במיטה ולא מצליחה לחשוב כלום חוץ ממה שעשיתי ואיך נכנעתי ללחץ של המשפחה שלי. אני כבר לא ילדה ואני צריכה לעמוד על שלי, אבל עם אנחל זה כבר אבוד. הבוקר מגיע וכמובן שאני בקושי מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה בגלל חוסר שינה וזה בדיוק הזמן להודות לממציא המייק-אפ. אני מתאפרת קלות, אוספת את השיער לצמה צרפתית (ויתרתי על הפן לטובת שינה), לובשת את המדים ויוצאת למטבח. "אוווווווווו, בוקר טוב לפרינססה", אחי "מברך" אותי, הבטן שלי מתהפכת, אני לא מסוגלת לשמוע את המילה "פרינססה" בכל צורותיה בלי להרגיש שיורים לי בל. ״בוקר טוב" אני משיבה. אני אוכלת בחוסר תיאבון, יותר משחקת מאשר אוכלת. "הכל בסדר?", אמא מסתכלת עליי מודאגת, "קצת לחוצה מהיום הראשוןן בעבודה, זה הכל", אני מחייכת מנסה להסוות את סערת הרגשות שעדיין מתחוללת בי מליל אמש. בדרך לעבודה אני חושבת שיכלתי השבוע לעשות את הדרך הזאת כל יום בשביל לחוות רגעי אושר ועכשיו אני עושה את הדרך הזאת עם כ"כ הרבה כאב בלב. את היום הכי חשוב בעבודה, העברתי הצורה הכי גרועה שאפשר, במחשבות על אנחל שבכל רגע נתון יירד לשחות בבריכה ויראה אותי, ייכנס לספא למסאג' ויראה אותי, רק שיירד למטה ויראה אותי ופשוט נשכח מההודעה האחרונה ששלחתי לו. כל השבוע אני תוהה האם אנחל בכלל הגיע. אם כן, מה הסיכוי שפיספסתי אותו? אם אראה אותו, מה אעשה? שבוע החפיפה שלי עבר ממש מהר ולא טוב במיוחד, כי ראשי היה תמיד במחשבות על אנחל. איך הכל היה נראה אם אנחל היה במלון, איך הדרך הייתה גורמת לי הנאה ולא סבל. מזל שיש ספר הדרכה, ככה הייתי קוראת קצת בבית ומאוד משתדלת להפנים את מה שניסו ללמד אותי באותו יום עבודה ומזל שיש לי קליטה מהירה. עוד שבוע עובר ואיתו חודש, עם כל יום שעובר מחשבותיי על אנחל פוחתות, אך לא עוזבות לגמרי. אני מחליטה שרק אהבה חדשה תשכיח ממני אהבה ישנה, אבל איך אני עכשיו מוצאת מישהו נורמלי שלא ייקח לו מיליון שנה לצאת איתי לדייט ראשון? עוז ממש לא אופציה, גם אם יהיה בגבר האחרון על פני האדמה. אני נזכרת בגבריאל, תומך המיחשוב ששירת בבסיס ליד, הוא די חמוד ואני יודעת שמש חיבב אותי, אני מחליטה להתקשר אליו ולקחת את המושכות לידי. "אדל, איזו הפתעה נעימה קבל ממך שיחה", גבריאל עונה באושר "שמרת את המס' שלי", אני אומרת בפליאה "אני לא מוחק מס' של אנשים ששווה לי לזכור ועובדה שצדקתי" "אני אהיה די ישירה איתך" "אוווווווווווו.קיייייייייי" "בא לך לצאת איתי לאיזה קפה? או משקה? או משהו?" מהצד השני נשמע שקט "גבריאל? אתה שם?" "כן, אני פשוט קצת אה…………. המום, אבל אני מאוד אשמח לצאת איתך למשהו" "מעולה, אז יום חמישי בשמונה, אתה אוסף אותי?" "שמונה קצת לחוץ לי, אני עובד עד שש ונסיעה מרחובות את יודעת" "אז תשע?" "סגרנו, מתוקה תשע אני אצלך" "מעולה, ביי" יום חמישי מגיע, אני חוזרת מהעבודה, עושה מקלחת טובה, מתקתקת את עצמי טיפ טופ ודופקת את ההופעה של הלייף, אני רוצה לכבוש את גבריאל והוא ייצטרך לכבוש אותי, למזלי ומזלו הוא נראה טוב וארגנטינאי. פרק 9: בתשע בדיוק גבריאל מסמס לי שהוא למטה, אני מסתכלת בחלון ורואה את רכבו, "עוד 5 דק'" אני מסמסת לו , אפילו שאני כבר מוכנה צריך לדפוק איחור אופנתי. אני ניגשת לרכב, גבריאל יוצא, ממושב הנהג, מחבק אותי, נשיקה בלחי וממש כמו ג'נטלמן פותח לי את הדלת למושב הנוסע. אני מודה לגבריאל על המחווה והוא עונה "אין על מה, פרינסס" וקורץ לי. ״בבקשה תקרא לי איך שבא לך רק לא פרינסס״. אין בעיה מתוקה", מחייך ואני מחייכת אליו בחזרה. אנחנו נוסעים לפאב מסעדה במרינה, גבריאל ממהר לפתוח לי את הדלת, מושיט לי את ידו ואני יוצאת "וואוווווווווווווווו, את נראית וווואוווווווווווווווווווו, בחניה היה חשוך והייתי כבר אז חסר מילים ועכשיו באור נשימתי נעתקת ממש". גבריאל מביט בי בעיניים פעורות. "גבריאל, אין צורך להיות ג'נטלמן ורומנטיקן איתי, אני זאת שהזמינה אותך לדייט", אני מסתכלת עליו "אז אסור לי להחמיא לבחורה יפה״? הוא מסתכל ישירות לתוך עיניי ופתאום אני קולטת שהן ירוקות, כמו של אנחל, איך לא שמתי לב לזה אף פעם???????? אני כמובן נופלת "בפח" ואומרת לו בחצי לחישה "אתה יכול להגיד לי מה שבא לך וכמה שבא לך", גבריאל מחייך חיוך ניצחון, לוקח את ידי ואנחנו נכנסים למסעדה. כל הערב אני לא מצליחה להוריד את המבט מהעיניים שלו, אני שוקעת במחשבות משלי תוך כדי שהוא מדבר אני מדמיינת את אנחל כאן איתי, יושב מולי ומספר לי חוויות, כמה הוא התגעגע אליי וחבל שחיכינו עד עכשיו כדי להיפגש, הוא שואל אותי מה דעתי ואני פשוט נמסה . "אדל? אדל? את איתי?" קולו של גבריאל מעיר אותי מחלומותיי. "מה? סליחה קצת התעופפתי". "אני אמרתי שחבל שחיכינו עד עכשיו כדי להיפגש ושאלתי אם גם את מרגישה ככה?", גבריאל מסתכל עליי במבט שואל, "אה…, כן, בטח, באמת חבל.." אני מחייכת. גבריאל מתחיל לדבר איתי על כל הסיבות שהובילו לכך שלא נפגשנו עד היום ועל החברה האחרונה שלו ואיך נשבר לו הלב, אפילו שהוא זה שנפרד ממנה, אני מקשיבה לו ומסתכלת לו בעיניים והן לוקחות אותי למקומות רחוקים אי שם, לאהבה מעבר לים. "גבריאל, אני ממש מצטערת, אבל אני לא יכולה להמשיך לרמות את שנינו, אתה בחור נהדר, אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מישהו אחר", עיניי מלאות חרטה שככה השליתי אותו, "את רוצה לדבר על זה?" חיוך קטן בזווית פיו, עיניו מבינות, "לא, תודה, אני מעדיפה שלא. תודה שיצאת איתי, אני אשמח אם תקפיץ אותי הביתה", אני חצי שואלת חצי מבקשת, "העונג כולו שלי", גבריאל מורה בידו לכיוון היציאה. אנחנו מגיעים אליי הביתה וגבריאל ג'נטלמן עד הסוף, יוצא מהרכב לפתוח לי את הדלת, "תודה", אני מחבקת אותו, נותנת לו נשיקה על הלחי ועולה לבית. צליל ההודעה מרעיד את חדר המדרגות "תודה על ערב נהדר, מקווה שהאחר שווה את העונג שבחברתך". איזה בחור נהדר גבריאל, רק חבל שהוא לא אנחל. אני מנסה להרדם ולא מצליחה אני לא מפסיקה להסתובב מצד לצד ולא מצליחה למצוא לעצמי מקום, המחשבות על הלהבות הירוקות של אנחל שהיו לרגע בעיניו של גבריאל, למה זה קרה? למה לגבריאל חייבות להיות דווקא עיניים ירוקות? זה סימן מאלוהים, בוודאות, זה סימן שאנחל לא שכח אותי, הוא רק מחכה שאתן לו אור ירוק כדי שנחזור להיות יחד. אני קמה מיידית למחשב, נכנסת להודעות שלי עם אנחל ומקלידה "אנחל, מי אמור, אנחל דה מי קוראסון, אני שיקרתי לך, אין לי ולא היה לי חבר, אני לא השתעשעתי ברגשות שלך, אני טה אמו באמת, קון טודה דה מי קוראסון, בבקשה אם אתה עדיין מרגיש כמוני תענה לי". עיניי נשטפות דמעות באופן בלתי רצוני ואני מחכה לראות את הוי בצבע ירוק לדעת שאנחל קרא את ההודעה. "אדל, אדל, קומי, הגוף שלך ממש ייכאב עם תישארי ככה כל הלילה", אחי מעיר אותי, אני לא מצליחה לזוז ואני מרגישה שהוא מרים אותי ושם אותי במיטה, המחשב מכובה. בבוקר אחי לא מוריד ממני את המבט, "נו מה? דבר כבר", אני מתעצבנת, "למה נרדמת מול המחשב, מה עשית שם?", "סתם ראיתי סרט, היה משעמם רצח, נרדמתי תוך כדי", אני מתרצת לו תירוץ מטומטם, אבל הוא בלע אותו. אני מתיישבת ליד המחשב, מעירה את המסך, וישר קופץ לעיניי הוי הירוק, הוא קרא את ההודעה………….. לבי מגביר את קצב פעימותיו, אני מרגישה אותו יוצא מגדרו, הוא לא ענה לי……….. הוא כבר לא אוהב אותי? זה לא יכול להיות, הוא אמר שאני כל חייו, שאני עושה אותו לגבר הכי מאושר, איך דברים השתנו כ"כ מהר תוך חודש וקצת? ‏"EROR הרשת החברתית נתקלה בבעיה, נא הפעל אותה מחדש", קופצת לי הודעה במחשב, אני לוחצת על רענון ומחכה שהרשת החברתית תעלה מחדש, היא כמובן נטענת לאט לאט כשהיא סוף סוף עולה, אני רואה הודעה שלא נקראה, אני פותחת את תיבת הדואר, אנחל ענה לי "מי פרינססיטה בוניטה, הרגשתי שאני מת מההודעה הקודמת שלך, לא האמנתי שאת באמת יכולה לכתוב לי דבר כזה, חשבתי שאולי זו בדיחה ממש לא מצחיקה, לא ייתכן שאת כתבת לי את זה, קה פאסה? למה שלחת לי כזה מסר, מי אמור?" שוב הברז בעיניי דולף וליבי לא יודע איפה לקבור את עצמו, אני ממש יכולה להרגיש שוב את אותו הכאב הנוראי שהרגשתי ששלחתי לו את ההודעה הארורה "אני מצטערת, אבל המשפחה שלי לחצה עליי, אני לא ידעתי כמה אני אוהבת, המחשבות עלייך לא עזבו אותי לרגע, טה אמו, טה אמו, טה אמו……………..", אני שולחת לו את ההודעה ולראשונה בחיי אני מבינה מה זאת אהבה, כמה נפלאה היא, כמה היא כואבת, כמה היא מרגשת, כמה היא מאכזבת, כמה היא לא צפוייה, כמה היא מדהימה, אחחחחחחחחחחחח האהבה, לקח לה כמה שנים טובות להגיע אליי אבל היא כאן ומאיפה היא הגיע, דווקא מעבר לים. צליל דו-שיח מקפיץ את מוחי חזרה למציאות, אנחל מחובר "בואנוס דיאס, פרינססיטה" "בואנוס דיאס, אנחל" "אני מתגעגע אלייך כמו לוקו, אני מרגיש שאני נולד מחדש בזכות אהבתך" "חחחחחחחחח, אתה מגזים" "אני לא מגזים, אני מאוהב" "אנחל, מה עשית עם הכרטיס?" "מכרתי לחבר, לא יכלתי לבטל אותו" "אני לא מאמינה שככה נתתי ללחץ למנוע מאיתנו להפגש" "אל תדאגי, מי פרינססיטה, אני מתכוון על הבוקר ללכת לקנות כרטיס ולבוא לראות אותך, אבל יש בעיה אחת קטנה" "איזה?" "האשרה שניתנה לי נגמרה וכדי להשיג אחת חדשה אני צריך לחכות חצי שנה, אני לא אחכה חצי שנה לראות אותך, לחבק אותך, לנשק אותך, להרגיש אותך, אני צריך שתנסי לברר אם יש איזשהו מקום שאני אוכל להישאר בו בלי להרשם" "אתה מתכוון להגיע באופן לא חוקי לארץ?" "אין דרך אחרת". המחשבה על כך שאנחל יגיע לא חוקית לארץ ושבמסגרת זאת אני אפגש איתו מבעיתה אותי, אני לא יכולה להחזיר לו עכשיו תשובה. "אנחל דה מי קוראסון, אני חייבת ללכת עכשיו, אבל כשאחזור נחשוב על פיתרון, טה אמו, בסוס" "אדיוס, פרינססיטה בוניטה, בסיטוס". מה לעשות? לחכות חצי שנה? להיות שותפה ל"פשע"? אני לגמרי אובדת עצות, כמה ואילו מעשי טירוף בעקבות האהבה בן אדם מסוגל לעשות? פרק 10: אחרי לילה נוסף ללא שינה, אני מחליטה לעשות את הבלתי אפשרי על מנת להביא את אנחל לארץ בצורה חוקית. שלא נצטרך להמלט כל הזמן ושלא יהיו לנו בעיות, מעבר להתמודדות עם המשפחה שלי. אני מחליטה לנצל את היום החופשי שלי ואני נוסעת לשגרירות ונצואלה בת"א. בשגרירות אמרו לי בדיוק את מה שאנחל אמר לי, שרק בעוד כחצי שנה יוכל להגיש בקשה חדשה לאשרת שהייה, התהליך יהיה יותר קצר ופשוט כי כבר הגיש וקיבל, אבל אין דרך לקדם. אני חוזרת הביתה מותשת ומאוכזבת ומנסה להתנחם בעובדה שעברו כבר כמעט חודשיים אז בעוד 4 חדשים אנחל יוכל להגיש בקשה חדשה, אבל האם נחזיק מעמד 4 חדשים? האם עליי לקבל את האופציה של שהותו הבלתי חוקית של אנחל? אני חושבת על כל מיני אפשרויות שבהן אנחל יוכל להגיע ושניהיה ביחד. אולי אני אזמין חדר במלון על שמי? אולי נסגור על איזה צימר דיסקרטי? אולי……………….. צליל סמס מקפיץ אותי ממחשבותי, אנחל:"מי אמור, מצאתי פירצה, מצאתי דרך להגיע לישראל חוקית, אבל נצטרך להמתין עוד חודש אחד" "איך???????", אני כולי נרגשת ומתרגשת, האם ייתכן שאלוהים שמע את רחשי ליבי? אנחל:"יש לי חבר שמכיר בכיר במשרדים והוא יכול לסדר לי אשרת שהייה תוך חודש" "אבל איך כ"כ מהר?", משהו לא מרגיש לי חוקי ותקין לגמרי אנחל:"בונצואלה אין בכיר שלא יעשה משהו בתמורה לכמה דולרים" "אנחל, אני לא רוצה שתסתבך" אנחל:"פרינססיטה מיה, אני לא מסתבך, הכל חוקי. חוץ מהמחיר הקטן שנאלצתי לשלם כדי לזרז תהליכים". למרות שממש לא נראה לי מה שאנחל עשה, אני מקבלת זאת בלית ברירה, אני חייבת לראות אותו, להרגיש אותו, לטעום אותו, לחוות אותו כל כולי, בכל גופי, ליבי ונשמתי. "אז מתי אתה צפוי להגיע?" "בקרוב מי פרינססיטה, ממש בקרוב". איפשהו בעמקי ליבי ידעתי שהוא יעשה את הבלתי אפשרי כדי ליהיות איתי. צליל הפעמונים של הסמס שלי מעיר אותי משנתי מוקדם בבוקר יום שבת, אני לא מתאמצת לפקוח את עיניי ומגששת באפלה אחרי הנייד שלי. צליל התרסקות גורם לי לפתוח את עיניי ואני רואה שהנייד שלי מצאע את דרכו לרצפה, אני מרימה אותו ובחשש בודקת אותו, "אההההה" אנחת רווחה ןהקלה יוצאת מפי, הוא חי. אני בודקת את ההודעה. אנחל:"מי אמור, יש תאריך, עשרים למרץ, אני מגיע". מהשוק הנייד נופל מידיי ולצזלי הפעם נוחת על המיטה, עשרים למרץ, זה עוד 3 שבועות, אני לא מאמינה. עוד 3 שבועות אנחל יעטוף אותי בזרועותיו, ייטרוף אותי בשפתיו ויהפוך אותי לאישה. אני לוקחת את לוח השנה שלי ומסמנת בלב ורוד את התאריך, את היום בו אהובי סוף סוף יהיה איתי. יש לי 3 שבועות למצוא תירוץ ראוי להעלם בלי שאחי ואימי ישאלו אותי שאלות. שעות נוספות בעבודה זה לא ראלי ובטח שלא לשבוע שלם. אני גם לא יכולה להעדר מהעבודה לתקופה כ"כ ארוכה. אני אעבוד רגיל במהלך השבוע, כשיהיו לי משמרות ערב, אגיע לפני כדי ליהיות עם אנחל וכשיהיו לי משמרות בוקר, אז אני כבר אחשוב על משהו, לסופ"ש אני אקח חופש ואבלה את החמשו"ש עם אנחל לבד, בבית אני אגיד שנסעתי להשתלמות מהעבודה. ככל שהזמן עובר ויום הגעתו של אנחל מתקרב, דברים מתחילים להתערער אצלי, הביטחון שלי באנחל מתחיל לדעוך. מצד אחד אנחנו מאוהבים, מצד שני הוא גבר שאני בעצם לא מכירה ולבוא אותו ככה לבד במלון זה מסוכן, אולי הוא איזה אנס שמנסה לברוח מונצואלה וקפץ על הההזדמנות של ההיכרות איתי? אני מוציאה את המחשבות האלה מראשי מהר ומחשבה אחרת תופסת את מקומה, האם אני באמת אכנס איתו למיטה? האם אנחל יהיה הראשון שלי? איך אחיה עם עצמי אם הגבר הראשון שלי לאחר שבוע יעזוב אותי? הרי נשארתי בתולה מאותה הסיבה, אני לא רוצה ליהיות מאלה שידפוק ויזרוק, האם אנחל הוא באמת האחד? בעוד שבוע, למעשה הסופ"ש אנחל מגיע, בשבת הוא כבר יהיה כאן, לצערי אני עובדת בוקר ולא אזכה לראות אותו כשיגיע למלון, אבל ביום ראשון, הוא הבטיח שאחרי א.בוקר הוא יבוא לספא להירגע ואז אני אראה אותו. זה הסידור הכי טוב, ככה שאם הוא לא באמת אנחל סנטוס לפחות לא יוכל לפגוע בי וגם אוכל לבדוק את תגובתו ליד נשים אחרות בלבוש המינימלי שהן כ"כ נהנות להגיע איתו לספא. יום ראשון מגיע מהר מן הצפוי, אני מגיעה לעבודה מתוקתקת מעל ומעבר, אפילו הבנות מופתעות מההשקעה שלי "בוקר טוב ושבוע מצויין" אני מברכת את נמצאי הספא וחיוך ענק מתוח לי על השפתיים מה שנקרא 'מאוזן לאוזן', מישהי התעוררה עם מצב רוח טוב", קטי עוקצת, "ספרי לנו, מי הבר מזל שעלינו להודות לו על חיוכך?", אני מסמנת באבעי שתשמור על השקט, "הוא תיכף יבוא להירגע בספא", אני לוחשת לקטי, היא מחייכת בשובבות ואנחנו מתחילות בשגרת העבודה. השעות הראשונות עוברות כמעט כמו נצח, אני מסתכלת על השעון, כבר כמעט אחד עשרה, "קטי, עד איזה שעה הארוחת בוקר במלון?" , קטי מעקמת את פניה כמנסה להיזכר "אם אני לא טועה עד סביבות עשר, עשר וחצי, למה?" "לא משנה" אני מנסה להציץ החוצה, לראות מה קורה מחוץ לספא, אולי הלך לבריכה? אולי רוצה לנוח קצת מהארוחה? אומרים שלא רצוי ללכת לספא מיד אחרי האוכל. השעות עוברות ואנחל לא מגיע, עוד מעט מגיעה סוף המשמרת שלי ולא ראיתי אותו. אני מנסה לשלוח לו סמס אבל הוא לא נשלח. "קטי, אני תיכף חוזרת" קטי מהנהנת לי בראשה שזה בסדר, אני רצה לקבלה. מישהו בדיוק מסיים צ'ק אאוט, "היי, מה קורה? אני צריכה שתבדקי לי שם של אורח עם הוא נמצא?", הפקידה מסמנת לי לאידור בראשה "מה השם?" היא שואלת, "אנחל סנטוס" אני עונה לה בצורה ברורה ורהוטה שלא תטעה בטעות בשום אות. היא בודקת במחשב ופניה משנות את הבעתן, "הוא רשום בהזמנה" היא מסבירה "אבל לא הגיע". פרק 11: "מה זאת אומרת לא הגיע?" כולי המומה, כמעט צורחת בקבלה של המלון. "תסתכלי, הצ'ק אין באדום, הוא לא נרשם, אין מצב שהוא נכנס לחדר ללא רישום", הפקידה מראה לי במחשב. "תני לי את המפתח לחדר שלו, בבקשה, אני חייבת לראות במו עיני שהוא לא שם" אני מתחננת בקול מלא ייאוש, הפקידה יודעת שאסור לה, אבל שהיא רואה שאני על סף דמעות היא נותנת לי את המפתח "חדר 206" היא לוחשת לי, "תודה" אני לוחשת לה, מכניסה את המפתח לכיס הג׳קט ונכנסת חזרה לספא. "הכל בסדר?״ קטי מסתכלת עליי במבט מודאג, "הכל מצויין", אני מזייפת חיוך אבל פניי לבנות כסיד. סוף המשמרת שלי הגיעה, אני מורידה את הג׳קט, מוציאה את החולצה מתוך המכנס, פותחת 2 כפתורים, מפזרת את השיער, שמה אודם אדום ומרכיבה את משקפי השמש שלי. אסור שיידעו שעליתי לאחד החדרים במלון. אני עולה לקומה ה-2 וצועדת לעבר חדר 206, אני רואה שהידית עירומה, אז כנראה באמת החדר ריק. אני לוקחת נשימה עמוקה מקישה על הדלת, אין מענה מבפנים. אני מכניסה את המפתח פותחת מעט את הדלת רואה שהחדר כביכול ריק, פותחת עוד קצת ועדיין אין אף אחד, אני פותחת את הדלת לגמרי ונכנסת החדר ריק לגמרי ומסודר לחלוטין, הוא לא הגיע. אני סוגרת את הדלת אחריי, מתרסקת על המיטה ופרץ של דמעות יוצא ממני. אני מרגישה איך שוב סערת הרגשות מציפה אותי. קשה לי לנשום, עולה בי בחילה, ליבי עוזב את גופי, כאב חד מפלח לי את החזה ואני צורחת לחלל החדר "אנחל, למה? למה אתה עושה לי את זה?" אני קמה מהמיטה, מסדרת את המצעים שיהיו מתוחים כמו שצריך, נכנסת לחדר האמבטיה לשטוף את הפנים ולסדר את האיפור. יורדת לקבלה, מניחה את המפתח על הדלפק, כך שהפקידה רואה ועוזבת את המלון. כל הדרך הביתה אני מנסה להבין את פשר היעלמותו של אנחל. הוא לא אמר לי כלום. הוא כתב לי שהוא ממריא ומאז נעלמו עקבותיו, הוא לא שלח לי שהגיע, אני לא מצליחה לשלוח לו הודעה וגם במלון הוא לא נמצא, הוא רשום בהזמנה אבל לא הגיע, מה קורה? אולי עצרו אותו בשדה התעופה בארץ? גילו שהאשרת שהייה שלו לא כשירה? אוי לא בבקשה רק לא זה, אני מוכנה להכל רק שלא ייעצר וייסתבך בשביל לראות אותי, אני לא אוכל לשאת על עצמי אשמה כזאת. כמובן שאחרי לילה ללא שינה, אני קמה בעל כורחי לעוד יום עבודה בספא. רגליי כבדות מסרבות להכנס אל המלון, הכאב שהציף אותי פעם קודמת כשאנחל ביטל את נסיעתו לבקשתי, חוזר אליי שוב והפעם בגלל שהוא לא הגיע מרצונו החפשי, זה הדבר היחיד שכרגע עולה במוחי. הוא החליט להחזיר לי על מה שעשיתי לו, הוא החליט להעניש אותי על השקר והכאב שגרמתי לו, ברור. איך יכלתי להיות כ"כ מטומטמת ולהאמין לו? ברור שהוא פגוע ומן הסתם הפסיק לאהוב אותי ברגע ששלחתי לו את אותה הודעה ארורה. אני חייבת לשכוח אותו, אני אתרכז בעבודה ולא אחשוב על אנחל והזמן יביא איתו את התחליף. המשמרת מרגישה לי כמעט נצחית, למזלי עבדתי לבד הבוקר אז עומס העבודה לא נתן לי זמן לחשוב על דברים אחרים וגם אף אחד לא שואל שאלות. הנייד שלי מצלצל, על הצג רשום 'יפית-מנהלת', אני עונה. "אדל, יש לנו מקרה חירום, קטי חולה, ענבל בחו"ל ויערה בידיוק יצאה לשמירת הריון, אני צריכה שתעבדי כפולה. אני אשיג לך אישור לארוחת צהריים בחדר אוכל של המלון", אני מקשיבה ליפית כולי עצבנית, אבל אין לי ברירה, אולי עדיף אפילו, ככה לא יהיה לי חצי יום לחשוב על אנחל, "אין בעיה", אני עונה, "תודה" יפית אומרת ומנתקת. אני מתקשרת הביתה להודיע שאני עובדת כפולה, מסדרת את עצמי ומתחילה ללכת לכיוון חדר האוכל של המלון. בכניסה לחדר האוכל עומד המארח, אני מברכת אותו לשלום והוא מודיע לי שיפית דיברה איתו ומגיש לי שובר לארוחת צהריים. אני נכנסת לחדר האוכל הענק, ניחוחות של תבשילים טריים ממלאים את חלל החדר ולמרות ההרגשה הכללית הזוועתית שלי התיאבון שלי נפתח. אני בוחרת לי שולחן פינתי לזוג בקצה החדר ומסמנת את השולחן כתפוס, תולה את התיק על המשענת של הכיסא, מעליו מניחה את הג׳קט ומתחילה להעמיס את הצלחות. אין סוף סלטים, מלא סוגי בשרים, קטניות ופחמימות מכל הסוגים, מלא לחמים מכל הסוגים, חמים ישירות מהתנור ובר קינוחים ושתייה חמה תופס חצי מהאולם. יחסית לאשקלון די מרשים, אבל הוא כאין וכאפס לעומת חדר האוכל בקרקאס, ונצואלה . אני מתיישבת לאכול ומחשבותיי נודדות לאנחל. אני מדמיינת לעצמי את שנינו יושבים באיזה מסעדה על החוף והוא מספר לי על חדר האוכל של המלון ובטח יורד עליו בלי סוף. אני כהרגלי בטח הייתי מגנה על המלון, אני יודעת שאני גרה בחור, אבל אוהבת את העיר שלי ואת המעט שיש בה. צרחות של תינוקות וילדים שלא הזמנתי למחשבותיי, מחזיר אותי למציאות, אני מסתכלת על השעון ויש לי בדיוק 5 דק' לאסוף את עצמי ולחזור לספא. אני מפנה זריז את השולחן שלי, שמה את הג׳קט לוקחת את התיק וממהרת לצאת מחדר האוכל. תוך כדי היציאה מחדר האוכל אני מחפשת בתיק את הפודרה שלי, אני אומרת תודה למארח מבלי להביט בו. ״אוי, אני כ"כ מצטער", גבר או בחור אומר לי באנגלית, אחרי שנתקל בי, כנציגת המלון אני צריכה להתייחס אליו בחביבות, "זה בסדר" אני עונה לו באנגלית רהוטה, מרימה את מבטי ולהבות ירוקות מוכרות חודרות עמוק לתוך עיניי ושורפות את נשמתי. פרק 12: "אא..אננ… חל?", בקושי הצלחתי להוציא את ההברות מפי, "פרינססיטה", עיניו נפתחו לרווחה וחיוך רחב נמתח על שפתיו, הוא תפס את עורפי, עצרתי אותו, הנחתי את ידי פרוסה על חזו, בדיוק איפה שהלב שלו, מרגשיה אותו דופק בחוזקה, "לא, לא פה, אסור לנו" ורצתי מהר לתפוס את עמדתי בספא שנפתח מחדש לקבלת אורחי המלון. ניסיתי לנתק את מחשבותיי ולשרת את אורחי הספא, אבל זה לא עבד. אנחל פה???????? לא ייתכן, ראיתי במו עיניי את הצ'ק אין באדום, ראיתי במו עיניי את החדר ריק ומסודר להפליא, הוא לא הודיע שהגיע. אלוהים תעזור לי, אני מתחילה להזות, אני בטוח משתגעת. האורחים שהזמינו תור לשעות אחר הצהריים המוקדמות מתחילים להגיע לאט לאט, אני מבצעת רישום, נותנת להם מגבות, חלוקים ומפתחות ללוקר, כעבור חצי שעה כליל השלמות נכנס אל הספא, צועד ישירות לעברי, חיוך ממיס בזווית פיו ולהבות ירוקות יורות בי גיצים. "הולה אדל", הוא אומר לי וליבי מתכווץ, "למה ברחת ממני ככה?", האם אני מדמיינת שהוא כאן ומדבר איתי? אני מסתכלת מעבר לכתפו של אנחל לבדוק האם עוד מישהו שם לב שהוא שם או שזאת רק עוד הזיה שלי. "אדל, תעני לי, או שאני צריך לקרוא לך פרינססיטה כדי שתשימי לב אליי?", אני מביטה עליו ועונה לו ממש בלחש מהפחד שאני עדיין בהזיה, "מה אתה עושה כאן? חיכיתי לך אתמול כל היום ולא הגעת, פתאום אתה מופיע כאילו כלום וחושב שהכל בסדר?", הוא מסתכל עליי כלא מבין. "היה לנו עיכוב בטיסה לאחר עצירת הביניים, הגענו לתל אביב נורא מאוחר ומסתבר שאצלכם לאחר שעות מסויימות בלילה אין העברות, אז נתקענו בשדה התעופה עד הבוקר ורק עכשיו סוף סוף הגעתי, רעב, עייף אבל יותר מהכל משתוקק לראות אותך, להריח אותך, לגעת בך, להרגיש אותך, לטעום אותך", עיניו מביטות בי, מפשיטות אותי, בולעות אותי, אני מרגישה את האודם בוער בלחיי, "תפגוש אותי בשמונה וחצי בערב בכניסה למלון", אני אומרת לו בציווי. הוא לוקח את 'תפריט' הטיפולים באנגלית, מתיישב באחת הכורסאות ולכאורה מנסה לבחור טיפול ומפעם לפעם מגניב אליי מבט שמרטיט את מיתריי ליבי וגורם לרטיבות שטרם הכרתי בתחתוניי. השעה בה קבענו כאילו מסרבת להגיע, אני 'מגרשת' את אחרוניי המתארחים ומזרזת את הצוות לארוז את עצמו ולעזוב את המקום. אני נועלת את דלת הספא מבפנים נכנסת למלתחות לסדר את עצמי. אני מחליטה להשאיר את החולצה בתוך המכנס כך שתיהיה עליי כמה שיותר צמודה ותדגיש את קימוריי, פותחת כפתור ואז מחליטה לפתוח עוד 2 ולפנק את אנחל במחשוף נדיב במיוחד, אני מפזרת את זנב הסוס שהשקעתי בו חצי שעה בבוקר ומברישה את שערי כך שיישכב על צד אחד, מפדרת את איזור הטי, שמה שפתון אדום כהה ומתיזה על עצמי מעט בושם שאני תמיד שומרת בתיק למקרי חירום. אני יוצאת החוצה, רואה את הדמות הגברית הרחבה והגבוהה מצפה לי בקידמת הכניסה, הוא לבוש בג'ינס כהה וחולצה מכופתרת בצבע תכלת, השרוולים מקופלים למעלה, מבליטים את שרירי זרועותיו, שיערו השטני רוטט מעט מן הבריזה של הים התיכון ושעון בוהק על פרק ידו השמאלית. הוא מביט בשעון ומסתובב בול בזמן, אני מחייכת מעט, לא חושפת שיניים, אסור שהוא יידע כמה אני מתרגשת מהמפגש שלנו. "מיה פרינססיטה בוניטה", הוא אומר לי בקול סקסי במיוחד לוקח את כך ידי ונושק לה, אני מרחיבה מעט את חיוכי, "ואמונוס?", אני שואלת, "לאן הולכים?", אנחל הולך אחריי לא באמת מצפה לתשובה. אנחנו מגיעים לקו החוף, אני מורידה נעליים, מקפלת את מכנסיי, "אז מה דעתך על המקום כדייט ראשון?", אני שואלת עם חוצפה בקולי, החלטתי שמספיק ליהיות ילדה תמימה ונאיבית הגיעה הזמן לתת לאדל הנועזת לצאת החוצה, "את מתכוונת דייט שני", אנחל אומר בחצי צחוק ומוסיף "הראשון היה ב"המקום" בקרקאס", אני צוחקת, "בוא נסכם שזה דייט אחד וחצי וזהו",אני קורצת לו בשובבות והוא בתגובה תופס אותי במותניי ובולע אותי בנשיקה עמוקה. נעליי נשמטות מידיי מהשוק, אבל אני מתמסרת כל כולי לשפתיו שמלטפות את שפתיי, "טה אמו, פרינססיטה", אני לוקחת נשימה עמוקה ולפני שאני מספיקה לענות שפתיו חוזרות ללטף את שפתיי ולשונו מצטרפת ל'שיחה', אני פותחת את פי נותנת לה לחדור אליי ונותנת ללשוני לשחק עם לשונו תופסת. מעולם לא התנשקתי כך עם גבר, מעולם לא התנשקתי עם גבר בכלל, "אלוהים בבקשה רק שלא ירגיש את הנשיקה הבתולית שלי", התחננתי בליבי. שפתיו ניתקו ממני, הלהבות הירוקת מביטות בעיניי, אני לא מסוגלת להביט בו, אני משפילה את מבטי, "מה קרה מי אמור? לא אהבת את הנשיקה?", קולו מודאג, "אני יכול לנסות שוב?" הוא צוחק, "אהבתי את הנשיקה, מאוד, אבל אני לא מיומנת כמוך", אני משיבה מבלי להביט בו, לא מעזה לחשוף בפניו כי אני בתולה לא רק בין רגליי, אלא גם בשפתיי. "איי, מי אמור, את מספיק מיומנת בשבילי ויש לנו שבוע שלם לשפר את ביצועייך", שנינו צוחקים והוא מנשק אותי שוב. הנשיקה שלו לוקחת אותי למקומות רחוקים וקסומים, היא ממלאה אותי בחום ותחושת ביטחון, מעין אופוריה, כפות ידיו מטיילות לאורך עמוד השידרה שלי, מציירות ענפים על זרועותיי, לשונו מחבקת את לשוני בצורה כ"כ נעימה, שפתיו מלטפות את שפתיי, בכל גופי עוברת צמרמורת נעימה ורטט, אני לא בטוחה אם אני רועדת בגלל מה שאנחל גורם לי להרגיש בנשיקותיו ומגעו או בגלל הבריזה ומי הים הקרירים. אני מרגישה שהזמן עוצר מלכת כששפתיו של אנחל תובעות בעלות על שפתיי, צלצול הטלפון שלי קוטע לנו את נשיקה, על צג הטלפון מופיע 'אימוש האהובה שלי', "אני חייבת לענות", אני אומרת לאנחל בקול מצטער. "הלו", אמא:"אדל, איפה את? כבר 21:30 ואת עוד לא בבית, אני מתה מדאגה", אני:"אמא אני מצטערת, פשוט חלק מהטיפולים קצת התארכו, אז יצא שהספא נסגר יותר מאוחר, אני תיכף מסיימת לסדר פה ומגיעה הביתה", אמא:"אדל, אל תעשי ממני מטומטמת, אני שומעת רעש של גלים", אני:"נו ברור אמא, בספא צריך ליצור אווירה של טבע וזה לא גלים, זה מפל", אני מרגישה כ"כ נורא לשקר לאמא שלי, אבל הרבה יותר חשוב לי לנצל כל שנייה עם אנחל. אמא:"טוב אני מחכה לך בבית", אמא שלי בולעת את השקר ומנתקת. אני מסתובבת חזרה לאנחל, חיוך מתנצל על שפתיי, "את צריכה לחזור הביתה?" אנחל שואל אותי כאילו מבין עברית, "כן, כבר מאוחר………….", צלצול טלפון נוסף מפריע לנו, 'יפית מנהלת', "אני חייבת לענות, סורי", "הלו", יפית:"אדל, תקשיבי אני יודעת שמחר את עובדת בוקר, אבל קחי לך יום חופש על חשבון הספא בגלל מה שעשית היום, אני אעבוד בבוקר וענבל תכיע בערב, תנוחי", אני:"וואו, תודה, זה ממש נחמד מצידך", אני מנתקת, על פניי מבט המום. "אנחל יש לי מחר יום חופש על חשבון הספא, אני אוכל לבוא וליהיות איתך", על שפתיו של אנחל נמתח חיוך רחב, "סוף סוף פרינססיטה, מחר נוכל סוף סוף לממש את אהבתנו, אני אחכה לך בשקיקה על הבוקר, חדר 206". אנחנו חוזרים לכיוון המלון, אנחל מחכה איתי לאוטובוס בתחנה שצמודה למלון, אנחנו נפרדים לשלום. מחר, מחר אני אאבד את בתוליי, בעצם לא אאבד אותם, אלא אני אמסור אותם לאנחל, אתמסר כל כולי למלאך של ליבי. פרק 13: יום המחרת מגיע מוקדם מהצפוי ואני לא זוכרת אם ישנתי. היום יום משמעותי בחיי, היום אתמסר בפעם הראשונה. אני מחליטה הבוקר להשתמש בברכת 'מודה אני' שהכריחו אותנו לשנן בכיתה ג' ומבקשת מאלוהים שייסלח לי על כך שאני מתמסרת לגוי ושיבין שליבי הוא זה שמורה לי. אני נכנסת למקלחת, מקרצפת את כל כולי, בודקת שאין לי בשום מקום איזה שיערה שלא אמורה ליהיות שם ובהחלטה של שנייה, מחליטה לגזום את הגן הקסום שבין רגליי ולהגיע לרגע המיוחל, חלקה כביום היוולדי, אחריי הכל זה סוג של היוולדות חדשה. אני שמה את המדים של העבודה, אמא ואחי לא מודעים שקיבלתי יום חופש ועדיף גם שלא יידעו. ארוחת הבוקר לא ממש מצליחה לעבור אצלי חלק בגרון, הפרפרים בבטן שלי כנראה לקחו סמים והם מארגנים שם איזה מסיבת טבע, אני מרגישה בחילה נוראית מאיימת להוציא החוצה את כל מה שאכלתי בשבוע האחרון. אני לוקחת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי, "אדל תירגעי, טיבעי שתרגישי כך, את מפחדת, אבל בקרוב מאוד כל זה ייגמר ויישכח ואת תזכרי רק תחושה נעימה, את ידיו של אנחל עוטפות אותך ואת אי…………………….", המחשבה מצמררת אותי. זאת הפעם הראשונה שלי, אולי אצלו הוא ממש גדול ואצלי הכל שם כ"כ קטן וצר, אנחל מנוסה ואני בתולה, אולי הוא אוהב את זה אגרסיבי ואני מעדיפה את זה עדין, לפחות בפעם הראשונה, אני מנערת את ראשי, מנקה את מחשבותיי ומחליטה שפשוט אתן לזה לזרום ויקרה מה שצריך לקרות. אני מגיעה למלון ב-שבע וארבעים בבוקר בכוונה שחס וחלילה לא אתקל במישהו מצוות העובדים שמכיר אותי. אני נכנסת לשירותים בלובי ומחליפה בגדים, אני מורידה את המדים, שמה שמלה לבנה פרחונית, את הסניקרס מחליפה בסנדל בצבע גוף על עקב קטן, מורידה את הקליפס ונותנת לשיער ליפול חופשי, בודקת את האיפור העדין, עוד הצצה אחרונה במראה ואני מוכנה. מההתרגשות שכחתי את מס' החדר, אני מרכיבה את משקפי השמש ומתקדבת לעבר הקבלה, "אנחל סנטוס?" הפקידה מסתכלת עליי, בודקת במחשב "הוא מצפה לך, חדר 206", מגישה לי מפתח ואני הולכת לעבר המעלית. המעלית מגיעה אני לוחצת על קומה 2, בקומה אני כבר מכירה את הדרך לחדר, על הידית תלוי 'נא לא להפריע', אני משאירה את זה כך, מכניסה את המפתח ופותחת את הדלת. המיטה בערך מסודרת וריקה, "אנחל?" אני צועקת לחלל החדר, אל יווני בשורט לבן יוצא אליי מן המרפסת, אני כמעט ומאבדת שיווי משקל "מי אמור, הגעת" חיוך מאוזן לאוזן מעטר את פניו. אנחנו מביטים אחד בשני בשקט, הוא מתקרב אליי, מחבק אותי, אני עולה על קצות אצבעותיי, להגיע אליו, הוא מרים אותי מעט ומלטף את שפתיי בשפתיו. אני מתמסרת לנשיקתו, זורמת איתו, שפתיי ולשוני משתפות פעולה באופן מלא וזה מרגיש לי כ"כ טבעי, בא לי לי לחייך ולצחוק מראש שטוב לי, פי מתמתח לחיוך ואני בטעות נושכת ומושכת את שפתו של אנחל. "אוי סליחה", אני מתנצלת ותוך כדי נקרעת מצחוק, אנחל מלקק את שפתו הנשוכה ומחליט להחזיר לי, הוא תופס את פניי ומוצץ לי את השפה התחתונה, אהבתי את זה, זה מטריף, אנחנו מתחילים לנשוף ולמצוץ אחד לשני את השפתיים ונקרעים מצחוק. דפיקה בדלת קוטעת אותנו "רום סרוויס", נשמע מצדה השני של הדלת, אנחל פותח את הדלת, לחדר נכנס בחור שירות עם עגלה, עליה מונח מגש פירות, יין ושני גביעים. אנחל מודה לבחור, נותן לו שטר של 5 דולר וסוגר את הדלת. אנחל מסתובב אליי עם חיוך, מרים את בקבוק היין בידו, קורא את התווית "נשתה, פרינססיטה?", אני מהנהנת בראשי להסכמה, הוא מוזג מהיין לשני הגביעים, מגיש לי גביע אחד, אנחנו משיקים את הגביעים "לחיי האהבה" אנחל אומר, "לחיי האהבה" אני מסכימה ולוגמת מן היין. אנחנו שותים את היין ואוכלים מן הפירות, "אולי זה לא יקרה היום?", אני חושבת לעצמי ומנסה להרגע. אנחל מתקרב אליי, מלטף את פניי, אני עוצמת את עיניי, משכיבה את פניי בכף ידו, "איי מי פרינססיטה בוניטה, טה אמו כל כך, שאין לי מילים מילים לתאר לך אפילו כמה", אני מביטה אל תוך להבותיו הירוקות, בא לי לטבוע בהן, שיישרפו אותי "גם אני אוהבת אותך, אנחל דה מי קוראסון". אנחנו מתנשקים ברוך, בעדינות, שפתינו בקושי נוגעות, מרפרפות אחת על גבי השניה, כמו כנפיים של פרפרים, אני מרגישה את הבל פיו החם של אנחל, נושמת אותו כמו חמצן, אני שומעת את ליבי הולם בחוזקה מאיים עוד שנייה להתפרץ מהחזה, אנחל מחבק אותי, מהדק אותי אל גופו והרפרוף הופך לנשיקה חושנית, תוך שניות הלשון מצטרפת לריקוד ואנחל מעצים את הנשיקה, אני זורמת איתו. אצבעותיו וכפות ידיו של אנחל מטיילות לאורך גבי וזרועותיי, הוא מעביר אבבעותיו בשערי מדי פעם, ואני מרגישה את כף ידו גולשת לעבר ישבני, אני לא מתנגדת ונותנת לו להגיע לשם. ידו מונחת לי על הישבן, הוא לא חופן אותו כפי שציפיתי, הוא מלטף אותו בעדינות ולמרות שאנחנו שקועים בנשיקה, אני מרגישה שהוא כן שם לב לתחושותיי, "קלמטה מי אמור, לא ייקרה שום דבר שאת לא רוצה", הוא לוחש אליי, אני מהנהנת עם עיניים עצומות ומחפשת את שפתיו.   מתוך קבוצת הפייסבוק סיפורים מחדר המיטות