נפש תאומה – חלק 2

5334 קראו את הסיפור מאת אסתי לתחילת הסיפור שבת בבוקר, חדר האירוח, אחרי ייצוב נשימה קמתי ממנו, האור של שבת בבוקר הציצה מבעד התריסים הקטנים של חדר האירוח, כשאני מסתירה את מבושיי, את העור שלי שבער מהמגע, כאילו לא לפני רגע עשינו הכל, וקצת התביישתי. אולי קצת הרבה. שמתי מטפחת, לקחתי את בגדיי ביד אחת, ואצתי רצתי דרך החצר חזרה לבית, האוויר הקריר צרב לי את האור, נכנסתי למקלחת, נעלתי את הדלת והתנשפתי, ניגבתי את מה שנזל לאורך הירך, עדות נוזלת למה שקרה, והייתי בשוק מעצמי. יונתן בא דפק על דלת האמבטיה, הכל שלו הרעיד לי את הלב, 'ציפי, אני רוצה לדבר איתך', 'יונתן, אני לא מסוגלת, אני נשואה, ומעדיפה לשכוח, את מה שקרה הלילה ועכשיו'. 'אבל ציפי, אנ,,,' 'יונתן, בבקשה תכבד אותי ותלך..' רציתי שהוא ישאר ורציתי שיעלם, לא ידעתי מה באמת רציתי באותו רגע. שכבתי במיטה עד שבעלי חזר, וקמתי לסעודת שבת, באי תאבון בולט, בעלי אפילו לא ראה בזה בעיה, ולא התעניין בי. מספר שבועות חלפו, כשהמחזור איחר, הייתי בשוק, אחרי 13 פעמים שהתאכזבתי בכל פעם, 13 פעמים שבכיתי מול הפס הבודד, דווקא הפעם?? ניסיתי להדחיק מחשבות בעייתיות, ללא הצלחה. ואז הגיעו שלב הבחילות. עד שהצלחתי להשיג את המספר של יונתן, הרמתי את הטלפון שוב ושוב לספר לו, אך לא ידעתי מה לומר וניתקתי בחזרה. השתיקה בטלפון הייתה כבדה יותר מכל המילים שיכולתי לומר. בכל פעם שהאצבע שלי ריחפה מעל כפתור החיוג, הרגשתי את הבחילה עולה לא רק מהבטן, אלא מהנשמה. 13 חודשים של תפילות, של בדיקות ביוץ, של אכזבות מרות מול פס לבן ובודד, ודווקא עכשיו, מהמפגש האסור ההוא בשטח ההפקר, הגוף שלי החליט להענות. הבחילות של הבוקר לא הותירו מקום לספק. הריח של הצולנט שבעלי אהב גרם לי לרוץ לאמבטיה להקיא את נשמתי, אותה אמבטיה שבה יונתן דפק על הדלת רק לפני כמה שבועות. בעלי הציץ מהעיתון, כאילו אני רהיט ישן, 'את נראית חיוורת, ציפי. אולי וירוס?, הוא שאל בענייניות, אפילו לא קם מהכיסא. הוא לא העלה בדעתו שזרע של גבר אחר, גבר שבאמת רצה אותי, נובט בתוכי. לבסוף, רעדו ידיי כשחייגתי. 'הלו?' הקול של יונתן היה עמוק, בדיוק כמו שזכרתי אותו מהלילה ההוא. הלב שלי החסיר פעימה. 'זה אני,' לחשתי, הקול שלי בקושי נשמע. 'ציפי? קרה משהו? אמרת שאת רוצה לשכוח…' 'אני לא יכולה לשכוח, יונתן. הגוף שלי לא נותן לי לשכוח.' שתקתי לרגע, דמעות חמות חנקו את גרוני. 'אני בהיריון. היה שקט ארוך. יכולתי לשמוע את הנשימות שלו מעבר לקו. בראש שלי ראיתי אותו , את הכתפיים הרחבות, את המבט שחדר דרכי בחדר החשמל. 'זה שלי?' הוא שאל לבסוף, בלי טיפה של היסוס. 'אני… אני לא יודעת בוודאות,' שיקרתי לעצמי, למרות שבתוכי ידעתי. הרי ה-30 שניות של בעלי מעולם לא הניבו דבר. 'אבל התזמון… הכל מצביע על זה.' 'מה את הולכת לעשות? הוא שאל, ובקולו נשמעה חרדה מהולה במשהו אחר, אולי תקווה אסורה. 'אני לא יודעת, אני כבר בת 34, אני כמהה לילד, לא מתכוונת לוותר, לא אהיה פוריה עוד הרבה'. הלילה שבו הכל קרס. הלכתי לישון מוקדם, הדפיקה בדלת לא הייתה הדפיקה המהוססת של השכנה או של גבאי צדקה מזדמן זו הייתה דפיקות סמכותית כמעט אלימות, קצובות, כזו שמסמנת שהמציאות המדומה שבנינו עומדת להתנפץ לרסיסים. היה זה ליל שלישי, שעה 2:45. האורות הכחולים של הניידת ריצדו על תקרת חדר השינה כמו סיוט בהמשכים. בעלי קפץ מהמיטה בבת אחת. לא היה בו את הרוגע של איש תם שלא עשה רע, היה בו את הפחד של חיה נרדפת שנתפסה. 'מי זה?' לחשתי, הלב שלי דופק בגרון. הוא לא ענה. הוא אפילו לא הסתכל עליי. הוא חטף את המכנסיים שלו, ובלי לנעול נעליים, זינק לעבר הדלת המטבח הפונה לחצר האחורית. ראיתי אותו נעלם בתוך החושך של 'שטח ההפקר' רץ לעבר דלת הברזל של חדר החשמל, המקום שבו הוא חשב שהוא מוגן מכל עין. כשפתחתי את הדלת, עמדו שם שני שוטרים. 'אנחנו מחפשים את בעלך,' אמר אחד מהם בקרירות, מגיש לי נייר מקופל. "זה צו מעצר, 'הוא לא בבית' השבתי בלחישה, הם דרשו לבדוק, ואחרי סיבוב קצר בבית יצאו והשוטר הנמוך פלט. 'כדאי שהוא יתייצב בבוקר, אחרת זה ייגמר אחרת.' הוא לא פירט. הם לא היו צריכים. המבטים שלהם אמרו הכל משהו מהסודות שלו, מהקבוצות ההן, אולי מהמפגשים בחורשה, צף ועלה מעל פני השטח. נשארתי לעמוד במסדרון הקר, הזימון רועד בידי. הפחד חילחל לכל תא בגופי. הפחד מהמשטרה, הפחד מהשכנים, הפחד מהבושה שתהרוס את חיי ה'גרושה ללא דירה' שעוד ניסיתי להציל. ובתוך כל זה, הנס הקטן שגדל בתוכי. הנס שהיה שייך ליונתן, אבל היה אמור להיקרא על שם האיש שברח עכשיו יחף לתוך הלילה. באותו רגע הרגשי דקירה חדה. חדה ושונה מכל מה שהכרתי. התמוטטתי על הרצפה של המטבח, בדיוק ליד הסורג הפתוח שמוביל לחצר. הכאב היה משתק. הרגשתי איך החיים שבניתי, וגם אלו שהתחילו לנבוט פשוט נשמטים ממני. הדימום התחיל שם, על המרצפות הירושלמיות הישנות. הגוף שלי, שהיה תחת מתח בלתי אפשרי בין שקרים לתשוקה, פשוט ויתר. הנס של יונתן לא יכול היה לשרוד בתוך הבית של בעלי. בתוך הלחץ הבלתי נסבל של החקירות והבריחות, הטבע אמר את דברו. קמתי מהרצפה באור ראשון, חיוורת וריקה. בעלי לא חזר עדיין. המיטה שלו הייתה קרה. הבטתי החוצה, לעבר חדר החשמל. המקום שבו הרגשתי הכי חיה אי פעם, הפך עכשיו למקום שבו הכל מת. התינוק שלא יהיה, הבעל שלא באמת היה לי, והעתיד שפחדתי ממנו כל כך. הוצאתי את הטלפון. הידיים שלי כבר לא רעדו. חייגתי ליונתן. 'זה נגמר,' לחשתי כשהוא ענה. 'מה נגמר, ציפי? מה קרה?' 'הכל. המשטרה הייתה פה. הוא ברח. וגם… גם התינוק.' הייתה שתיקה בצד השני. שתיקה של מי שמבין שהשטח שבין הבניינים כבר אינו הפקר, הוא הפך לזירת פשע של רגשות. 10:15 בעלי נכנס דרך הסורג שבמטבח, עם קרוקסים לא שלו, המילים שלו הידהדו לי בראש כמו פטיש. 'עבירות מין. תלמיד קטין.' הוא אמר את זה בקור רוח כזה, בלי להשפיל מבט, כאילו הוא מקריא רשימת קניות לשבת ולא את גזר הדין של החיים שלנו. באותו רגע, כל הזיכרונות מה-30 שניות המכניות שלו, מהריחוק, מהווטסאפים, הכל התגבש לכדי בחילה נוראית. הוא לא היה סתם הומו בארון, הוא היה מפלצת שהשתמשה בבית שלי, ככיסוי למעשים אפלים באמת. המקרר גנח לפתע והשתתק. הוא ארז את החפצים שלו בתנועות מהירות ומיומנות, כאילו התאמן על הרגע הזה כל חייו. בדק לרגע את התוקף של הדרכון הזר שלו היה מונח על השולחן, תעודת הביטוח שלו מפני החוק הישראלי. 'אני לוקח מונית לאילת,' הוא זרק לעברי בזמן שסגר את המזוודה. 'הרכב נשאר בחנייה. השוטרים בטח כבר עוקבים אחרי המספר שלו. בטאבה לא עושים השוואות בין הדרכונים, אני אעבור כנתין זר. הבטתי בו בבוז שלא ידעתי שקיים בי. 'אתה פשוט הולך? משאיר אותי פה עם השוטרים? עם הבושה?' הוא אפילו לא עצר ליד הדלת. 'תגידי שברחתי. תגידי שאת לא יודעת כלום. זה ממילא נגמר, ציפי.' הוא יצא מהבית, משאיר מאחוריו שובל של ריח סיגריות מבחיל וחיים הרוסים. שמעתי את המונית מתרחקת בסמטאות הרחוב הירושלמי. הרכב שלו עמד שם, בודד בחנייה, מצבה דוממת לנישואין שהיו בעצם זירת פשע אחת גדולה. 11:45 בתוך השקט המאיים של הבית הריק, הכאב בבטן התחתית הכריע אותי. זה לא היה רק הלחץ, זה היה הגוף שלי שהקיא מתוכו את כל מה שקשור לאיש הזה, וגם, לצערי, את מה שהיה שייך ליונתן. ההפלה הייתה שקטה ומדממת. שכבתי על הרצפה באמבטיה, בוהה בתקרה, והדמעות זלגו מעצמן. בגיל 34, אחרי 13 ניסיונות כושלים, הנס שלי החליק מבין אצבעותיי בגלל החטאים של איש אחר. הרגשתי ריקה. לא רק פיזית, הנשמה שלי הרגישה כמו שטח ההפקר בחצר, הרוסה, נטושה, מלאה בשיירים של חיים שפורקו. הטלפון צילצל ורטט על השיש ליד המפתח של חדר החשמל. המספר היה מזוהה כשיחה מחו"ל. עניתי ביד רועדת, הקול שלו נשמע רחוק, מלווה ברעש רקע של טרמינל עמוס ותחושת דחיפות חנוקה. 'עברתי,' הוא אמר, והקול שלו היה נטול רגש, כאילו הוא מדווח על הצלחה במבצע לוגיסטי ולא על בריחה מהחוק ומחייו. 'אני בסיני. יש לי טיסה עוד כמה שעות להורים שלי. אני לא חוזר, ציפי. את מבינה? אני לא חוזר.' 'אני מבינה,' עניתי, והקול שלי היה קר ויבש כמו האבנים של ירושלים בבית עם התקרה הגבוהה והקשתות הישנות , 'אני לא באה אחריך. לעולם לא. מבחינתי אתה מת ברגע שסגרת את הדלת.' היה שקט בצד השני, ורק רעש הכריזות בערבית מילאו את החלל. 'אני יודע,' הוא אמר לבסוף. "'אני לא מצפה לזה. אנחנו נסדר את ענייני הגט מרחוק, דרך עורכי דין. אני לא רוצה שום קשר לארץ יותר.' 'מה עם הבית?' שאלתי, והמחשבה על הדירה בדמי מפתח ועל חובות המשכנתא בבית שמש העיקה עליי יותר מהפרידה ממנו. 'מה עם הדירה להשקעה?' 'קחי הכל,' הוא אמר במהירות, כאילו הכסף הוא מחיר זול לשלם על החופש שלו מהכלא. 'הדירה בירושלים שלך, תמשיכי לגור שם בדמי מפתח. מילא אי אפשר למכור אותה, וברגע שגרת שם מעל חצי שנה, את דיירת מוגנת, הדירה בבית שמש… היא רשומה על שנינו, אני מעביר לך את החלק שלי. תמכרי, תשכירי, תעשי מה שאת רוצה. זה הפיצוי שלך על… על הכל.' 'זה לא פיצוי,' לחשתי, והדמעות חנקו את גרוני כשידעתי שהתינוק של יונתן כבר לא בתוכי בגלל הבריחה הזו. 'זה דמי שתיקה על חיים שלמים ששרפת.' 'תחשבי מה שאת רוצה,' הוא אמר, 'הדרכון הזר שלי הציל אותי. אני הולך להתחיל מחדש במקום שבו אף אחד לא מכיר את 'המורה' או את 'הבעל המסור'. שלום, ציפי.' הקו התנתק. נשארתי לעמוד במטבח הריק, כשהמכשיר בידי דומם. הוא בדרך להורים שלו, לצד השני של העולם, משאיר אותי עם שתי דירות ועם רחם ריק. הוא קנה את השקט שלו בנדל"ן, ואני נשארתי עם הקירות המוכרים של ירושלים, שהפכו פתאום לעדים דוממים לכל מה שקרה כאן. הבטתי החוצה אל החצר. שטח ההפקר עמד שם, שקט מתמיד. חדר החשמל המבוטן, המקלט שהוא בנה לעצמו, הפך עכשיו רשמית לרכושי. לקחתי את הטלפון שוב. הפעם החיוג היה ליונתן. 'הוא עזב את הארץ,' אמרתי לו כשהוא ענה. 'הוא השאיר לי הכל, את הדירה פה, את הדירה בבית שמש. הוא בורח להורים שלו., 'ואת?' שאל יונתן, והקול שלו היה הדבר היחיד שהחזיק אותי מעל המים. 'אני נשארת,' עניתי, והפעם הקול שלי היה יציב. 'אני גם פרודה עם שתי דירות, לב שבור ורחם שמחכה לנס הבא.' יום ראשון, בית המעצר במגרש הרוסים האור בחדר החקירות של מחוז ירושלים היה קר וחסר רחמים, רחוק שנות אור מהאור היום שבחצר. החוקר הטיח את ידו על השולחן. 'אל תמכרי לי סיפורים, ציפורה. בן אדם לא נעלם ככה בלילה בלי עזרה. יש צו עיכוב יציאה מהארץ על השם שלו, הרכב שלו בחניה, המחשב שלו פה. איך הוא יצא?' 'הוא לא יצא,' עניתי בקול מונוטוני, 'הוא פשוט ברח. הוא אמר שהוא לוקח מונית לסיני, שיש לו דרכון זר.' 'אין תיעוד יציאה במעבר טאבה,' החוקר רכן קדימה. 'מבחינת המדינה, בעלך עדיין בירושלים. אולי את מחביאה אותו? אולי הוא אצל חברים, או אצל ההורים שלך?' הלב שלי החסיר פעימה, אבל שתקתי. השוטרים לא ידעו על הדרכון הזר השני, זה שלא היה מסונכרן עם מערכת -אביב- של ביקורת הגבולות. מבחינתם, אני לא קורבן, אני משתפת פעולה עם פדופיל נמלט. במקביל לסיוט המשטרתי, התנהל המאבק על החופש האישי שלי. הדיינים ישבו בשורה, זקניהם והמאפירים הלבנים בולטים על רקע שולחן העץ העץ המהגוני, ומולם מסך פלזמה גדול. בצד השני של העולם, בחדר חשוך עם תריסים מוגפים, ישב הוא, אחרי שהבינו שאין טעם להליך של שלום בית, ואני לא מתכוונת לנסוע אחריו, והוא לא מתכוון לחזור. כיוון שהוא לא יכול היה להתייצב פיזית כי ידע שיש צו מעצר מיידי, בית הדין נאלץ להשתמש בפתרון הלכתי מורכב. הוא מינה 'שליח להולכה' עורך דין מקומי בחו"ל שקיבל ממנו את הגט הפיזי. דרך ה-Zoom, הדיינים וידאו את זהותו. 'האם אתה נותן את הגט מרצונך החופשי?' שאל אב בית הדין. "כן," הוא ענה בקול חלול. ראיתי אותו חותם על השטר, והשליח בצד השני אישר את הקבלה. ולאחר כדקה הפקס פלט נייר טרמי מגולגל, אותו אפילו לא חננתי במבט, רק כדי ללכת איתו כמה פסיעות, ולשמוע את הקול 'הרי את מותרת לכל אדם' אבל כאן נוצרה הבעיה הטכנית משפטית, כדי שהרבנות תוכל להנפיק לי 'מעשה בית דין' (תעודת גירושין רשמית), המערכת צריכה לסנכרן את הנתונים עם מרשם האוכלוסין. כאן נחשף המלכוד האכזרי. מכיוון שבעלי 'לא יצא מהארץ' באופן רשמי (הדרכון הישראלי שלו לא נסרק במעבר הגבול), הוא נחשב במערכות המדינה כתושב נוכח שיש נגדו צו מעצר. משרד הפנים סירב לעדכן את הסטטוס שלי ל'גרושה' 'כל עוד האיש רשום כנמצא בישראל ויש נגדו הליכים פליליים, אנחנו לא מעדכנים שינויים אישיים שנעשו בחו"ל ללא אישור פרקליטות,' הסביר לי עורך הדין ביובש. הייתי גרושה לפי ההלכה, חופשייה להינשא, אבל עבור המדינה הייתי עדיין נשואה לעבריין נמלט. הדירות בבית שמש ובירושלים היו תקועות תחת הערות אזהרה ועיקולים של המשטרה, שניסתה ללחוץ עליו דרך הרכוש. חזרתי הביתה מהרבנות, מחזיקה ביד רק צילום טרמי של שטר הגט. יונתן חיכה לי בחצר, ליד חדר החשמל. 'זהו? את חופשייה?' הוא שאל, מביט בנייר. 'לפי אלוקים – כן. לפי המדינה – אני עדיין שייכת לו,- אמרתי והתיישבתי על האבן הגדר שבחצר. 'הוא השאיר לי דירות שאני לא יכולה למכור, ושם שאני לא יכולה לנקות. הוא ברח, ומי שנשאר בכלא זו אני.' יונתן התיישב לידי, לקח את ידי בתוך שלו. 'אז נחיה בשטח ההפקר,' הוא לחש. 'אם המדינה לא מכירה בנו, אנחנו נכיר אחד בשני. נבנה את החיים שלנו פה, בין הבניינים, במקום שבו אף אחד לא מסתכל.' הבטתי בחדר הבטון. פעם הוא היה מקלט של חטאים. עכשיו הוא הפך למבצר של האמת היחידה שנשארה לי. 18:40 השמש הירושלמית התחילה לשקוע, צובעת את הקירות של חדר החשמל בגוון זהוב רך, כמעט סלחני. יונתן הניח את ידו על העורף שלי, האצבעות שלו חקרו ברוך את קו השיער שלי שבקצה המטפחת, והמבט שלו היה שונה מכל מה שהכרתי, לא היה בו רעב רגע פראי, אלא עומק של מישהו שהחליט להישאר. 'ציפי,' הוא לחש, והשם שלי נשמע בפיו כמו הבטחה. 'התגרשתי הבוקר. זה סופי. חתמתי על הכל.' הסתכלתי עליו בהלם. ידעתי שהוא פרוד, אבל לא ידעתי שהוא הלך עד הסוף. 'אני לא רוצה יותר חדרים סודיים,' הוא המשיך, והוציא מכיסו קופסה קטנה, פשוטה. 'אני רוצה אותך. אני רוצה שנתחתן. בבית כנסת, עם חופה, עם אורחים. אני רוצה שכל העולם ידע שאת שלי.' שמאז ומעולם היית מיועדת רק לי. הלב שלי קפץ, אבל מיד נמלא פחד מצמית. 'יונתן, איך? המדינה לא מכירה בגט שלי. ואנחנו… מה עם מה שעשינו? מה עם ההלכה?' הספק אכל אותי מבפנים. באותו לילה, כשיונתן כבר הלך, לקחתי טלפון, וחייגתי למספר של רב פוסק ידוע, עם #31# בהתחלה כדי שהמספר יהיה חסוי, אחד כזה שלא יזהה את הקול שלי. 'כבוד הרב,' לחשתי לתוך השפופרת, הקול שלי רועד מהקור ומהפחד. 'אישה שנשואה לאיש שעזב את הארץ, ויש לה גט בשיחת וידאו… והיא רוצה להינשא לאחר. האם היא צריכה להודות בפני בית הדין שהיה לה קשר עם הגבר האחר לפני הגט? האם היא נאסרת עליו?' השתררה שתיקה בצד השני. 'האם יש עדים למעשה?' שאל הרב בקול ומדוד. 'לא,' עניתי, 'אין עדים', 'הלכה פסוקה היא,' אמר הרב, 'שבמקום שאין עדים, והאישה אינה מוחזקת כזונה, אין היא צריכה להודות. 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', אם היא תודה, היא תאסור את עצמה על הבועל. אבל אם היא שותקת, ואין עדים, היא מותרת לו לאחר הגט. אל תעוררי דובים מרבצם,. אם הבית הרוס והגט ניתן, המשיכי בדרכך אבל בטהרה.' למחרת התקשרתי ליונתן בדרך חזרתי הבייתה מהעבודה, וביקשתי לו שיבוא. יונתן חיכה לי בחוץ, יושב על קצה האדנית, 'דיברתי עם מישהו,' אמרתי לו, נכנסת פנימה וסוגרת את דלת הפלדלת 'אנחנו לא צריכים להגיד כלום. מבחינת העולם, הקשר שלנו מתחיל עכשיו.' 'אז תגידי כן,' הוא ביקש. 'תגידי שאת רוצה להיות האישה שלי, באמת. בלי שירותים, בלי פחד משוטרים, בלי שקרים. 'כן,' לחשתי, והרגשתי איך האבן שישבה לי על הלב שנים מתחילה להתפורר. 'כן, יונתן. אני רוצה,,, תמיד רציתי להיות האשה שלך.' הוא נישק אותי, והפעם הנשיקה הייתה איטית, עמוקה, מלאה בטעם של חופש. הידיים שלו החליקו על גבי, מעלות את החולצה שלי, והמגע של העור שלו על העור שלי הזה הרגיש פתאום קדוש. הוא חשף את שדיי, אבל הפעם הוא לא רק ינק אותם בתשוקה, הוא הניח את ראשו עליהם, מקשיב לדפיקות הלב שלי. "אנחנו נבנה פה הכל מחדש," הוא הבטיח. ובפעם הבאה שיהיה תינוק, הוא יגדל בבית של אמת.' שכבנו שם, על המזרון בחדרי והפכנו אותו למקום של התחלה חדשה. המדינה אולי עדיין רשמה אותי כנשואה, והשוטרים אולי עדיין חיפשו את האיש שברח לסיני, אבל בתוך שטח ההפקר, בין קירות הבטון והזיכרונות הכואבים, היינו זוג נשוי לכל דבר ועניין, קשורים בברית של דם, דמעות ותשוקה שלא נגמרת. מיד אחרי שבועות המסעדה הייתה קטנה, חבויה באחת הסמטאות הציוריות של נחלאות, עם קירות אבן חשופים תמונות ישנות מההוואי הוותיק של ירושלים, ותאורה חמה של נברשות קריסטל ישנות. יונתן שכר את הקומה השנייה, המבודדת, שפנתה למרפסת קטנה הצופה אל גגות ירושלים. הריח של בשר צלוי ויין אדום עמוק הדהד ברקע במוזיקה השקטה. ​הייתי לבושה בשמלת משי בצבע פנינה, והפעם הפאה שלי, פאת לייס, הייתה קשורה בסטייל מודרני, עם קוקו שקר, חושפת מעט מהעגילים הנוצצים שיונתן קנה לי. הרגשתי אישה, לא נרדפת. ​החברים שלו והמשפחה שלי כבר היו שם, יושבים סביב שולחן עץ כבד ועליו בקבוקי יין יוקרתיים. הם נראו כמעט חגיגיים מדי עבור המקום, אבל השמחה בעיניהם הייתה אמיתית. הרב מה"פלג" ישב בראש השולחן, הכובע שלו מונח לצידו, והוא עבר שוב על מסמכי הגט תוך שהוא לוגם מכוס מים. ​'נו,' אמר הרב וסגר את התיקייה בחבטה עמומה, 'הגט חתום, האישה מותרת. אפשר להתחיל.' ​הקידושין בין המנות ​לא הייתה חופה עם מוטות אלא בד המוחזק ביד, מתחת לתקרה. יונתן רצה שזה יהיה פשוט, ישיר, בלי הצגות. קמנו שנינו ליד השולחן, כשהחברים מקיפים אותנו במעגל צפוף, מזמזמים ניגון חסידי חרישי שגרם לכל הסועדים בקומה למטה לתהות מה קורה שם למעלה. אבא שלי עמד לידי והזיל דמעות. ​יונתן שלף את הטבעת. האור של הנברשת השתקף בזהב הטהור. הוא אחז בידי, והפעם היד שלו הייתה יציבה כמו סלע. 'הרי את מקודשת לי,' הוא אמר, והקול שלו מילא את חלל המסעדה, חזק וברור, 'בטבעת זו, כדת משה וישראל.' ​הטבעת החליקה על האצבע שלי. הרגשתי את הצמרמורת עוברת בי כשהחברים שאגו יחד: 'זל טוב! מזל טוב!' המלצרים, שלא היו שותפים להתרגשות ,התחילו להוציא מנות ראשונות, פוקאצ'ות חמות, דגים מעושנים וסלטים צבעוניים. נכנסנו לחדר ייחוד המאולתר, משרדו הצפוף והמבולגן של המנהל, יונתן נשק לי על לחיי, נצמדתי אליו בחיבוק, 'אני טהורה', ולמילים היו פתאום סיבה למסיבה. אחרי שהחברים סיימו לברך ולשיר, הם התפזרו לשולחנות אחרים, משאירים לנו פינה שקטה בפינת המרפסת. יונתן מזג לי כוס יין אדום, המבט שלו לא הרפה ממני. 'אתה יודעת שזה לא תופס במשרד הפנים, נכון?' לחשתי, מעבירה אצבע על שפת הכוס. 'למי אכפת מהם,' הוא אמר והתקרב אליי, הריח של הבושם שלו התערבב בריח היין. 'מבחינתי את אשתי. מעכשיו, כשאנחנו יוצאים למסעדה, אני לא צריך להסתכל לצדדים לראות אם מישהו מהשכונה רואה אותנו. את שלי, ציפי. בגלוי.' הוא הושיט יד מתחת לשולחן, מניח אותה על הירך שלי, לוחץ בעדינות. המגע שלו גרם לי להסמיק. בתוך המסעדה ההומה, עם המוזיקה והאנשים, הרגשתי את המתח המיני המוכר נבנה מחדש, אבל הפעם הוא היה מלווה בתחושת ביטחון. הוא רכן קדימה ונישק אותי. נשיקה ארוכה, מלאה בטעם של יין ושל חופש. 'בואי נלך הביתה,' הוא לחש לי באוזן, חייכתי 'לא לחדר ההוא בחצר.' יודעת שהנס יבוא, אבל בבית של אמת….