מצטיינת

אני בשנה האחרונה שלי בתיכון הכי טוב בארץ ונראית מעולה. הולכת יום-יום לבית הספר הזה עם חצאית מיני, סוודר שמבליט את קימוריי ומגפי עור לבן, אחת השוות בשכבה. כיף לי לחגוג את הנשיות המלבלבת שלי ולספוג מבטי הערצה. אני מגיעה ב-7, שעה לפני הזמן, נכנסת לאולם המושקע ויורדת קומה למטה. פותחת דלת ונכנסת לחדר שלו. הוא מחכה לי שם מדי יום, כסוף-שיער, בגיל של אבא שלי ויותר, רגיל לכך שאני מגיעה. בפעם הראשונה היססתי, התנגדתי אבל עכשיו… אני כל-כך זקוקה. הוא מקלף מעלי את המגפיים, משכיב אותי במהירות על שולחן העץ הכהה ואני כבר גונחת. מלטף את עורי החלק, מפשיל מעלי את הסוודר ומשאיר אותו כרוך סביב צווארי, כשאני נחנקת, חסרת-נשימה. כדורי-הבהט שלי מתעגלים מול פניו הנדהמות, כשהוא פולט אנחה של תשוקה. "אלוהים, איזה שדיים" ממלמל ועט על פטמותיי, המשוועות לשפתיו. הוא מלקק את העיגולים הוורודים שסביבן, אחר-כך מוצץ ונושך אותן עד שאני מאבדת שליטה. "תכניס", אני לוחשת "בבקשה…" "מה להכניס?", הוא שואל כבדרך אגב. "את הזין שלך, אדוני". הוא שולף אותו, ענק וזקור ממכנסי המדים. "קחי מותק" מחייך "אם את כל-כך רוצה". תוחב לי אותו עמוק, עד שאני מתפרקת בקול, אותו הוא חוסם בכף ידו הגדולה. "עכשיו תלכי" הוא מצווה ואני מעלה עלי במהירות את החצאית, גורבת את הגרביון ונועלת את המגפיים. "בהצלחה בבחינה". אף אחד מחברותיי אינה יודעת ששרת בית הספר אחראי לציונים הגבוהים כל-כך שאני משיגה.