הבית של ג'ינה – המון זיונים, פרק 3

המרתף כולו, מואר באור בהיר נראה כאילו אין לו סוף, אבל אחרי כ20 צעדים, רוברטו הבחין בשורה של כלובים – כלובי ברזל עם סורגים עבים. בתוך כל כלוב היה גבר. "מה זה?" שאל "אה, זו המכלאה שלי"  ענתה ג’ינה, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. "גם אתה תצטרף לשם, אחרי שאבחן אותך". אמרה. פרק 3 – הסיור המאורגן רוברטו קם כשהוא חש שאין מצב שהוא לא מציית., כאילו שהוא בכלל רצה לסרב למשהו שהאישה המטריפה הזו פוקדת עליו. הוא חש שהיא המלכה והוא העבד שלה. הוא ידע שהוא יעשה כל מה שתאמר לו ללא כל עירעור. הוא חש בעליונות שלה משתלטת על כל פינה במוח שלו ובעיקר על הלחץ שבמפשעתו. הוא ידע שהוא שלה. לתמיד ג’ינה הושיטה שוב את ידה וליטפה את הזיקפה של רוברטו. "יפה מאוד" יש לך זין מפואר" אמרה. "אנחנו עוד נגיע אליו" היא הצביעה ללא אומר לעבר נעלי העקב הבוהקות שלה. רוברטו לא נזקק להסברים, הוא כרע על ברכיו, התכופף ונישק את הנעליים תוך שהוא חש שהפעולה הזו, שמעולם לא עשה בימי חייו מגבירים עוד ועוד את הזיקפה שלו. הוא הושיט את ידו אל הרוכסן ומישש את הזין הזקור שכלוא מתחתיו. הוא ידע בבירור שמעולם לא היה לו זין כל כך גדול. "מה עשית לי" שאל תוך שהוא מזדקף בהתאם לתנועת האצבע שסימנה לו שהוא רשאי לעשות כן. "אני?" שאלה ג’ינה בחיוך מיתמם? "ותוריד בבקשה את היד שלך מן הזין שלי, ברור?" הוסיפה באותו טון סקסי ונינוח אבל רוברטו ידע שהוא חייב לציית הוא חש שהיא שולטת בכל עצב ונים שלו. הוא ידע שהיא יכולה לעשות בו ככל העולה על רוחה. המחשבה הזו הטריפה אותו. זה גירה אותו והפחיד אותו בעת ובעונה אחת. ג’ינה החלה ללכת ורוברטו הלך אחריה, במרחק של שני צעדים. הם יצאו מחדר ההסבה וחלפו על פני שני חדרים גדולים שנראו כמו חדרי שינה ענקיים עם מיטות זוגיות עצומות החדר השלישי נראה כבר אחרת. במרכזו עמדה מיטת אפריון ענקית עם 4 עמודי מתכת מסיביים בפינותיה. החדר היה עמוס במיכשור שרוברטו ראה רק בסירטי פורנו. עשרות מכשירי קשירה, אזיקים צמודים לקירות, שלשלאות ברזל, כלובי מתכת, על התיקרה הבחין בכמה וכמה גלגלות. ג’ינה לא התעכבה. חלפה ללא אומר על פני החדר המאובזר והגיעה אל מדרגות רחבות שהובילו לעבר קומת מרתף. היא החלה יורדת במורד מדרגות האבן הרחבות שהוליכו לעומק של כשתי כומות. רוברטו לא יכול היה להסיר את עיניו מישבנה העסיסי הבולט כמעה ומתנדנד בסקסיות שהטריפה את חושב. הוא כל כך חשק בה. הוא חש ברצון עז לשלוח את ידיו קדימה ולחפון את שני הפלחים הנהדרים המעכסים לפניו. אבל הוא לא העז לעשות דבר. הוא הלך אחריה בשקט. אחרי שירדה כ 30 מדרגות! עצרה ג’ינה לפני דלת כבדה והקישה קוד על לוח מקשים שלצד הדלת. הדלת נפתחה ורוברטו ראה מרתף ענק בכניסה, עמד שולחן מהגוני ענק עם כמה כורסאות לידו. הריצפה, מרוצפת באבנים גדולות. הקירות בנויים מאבני גזית ענקיות. התחושה היתה כמו במרתף של טירה. ג’ינה חלפה על פני השולחן והמשיכה . המרתף כולו, מואר באור בהיר נראה כאילו אין לו סוף, אבל אחרי כ20 צעדים, רוברטו הבחין בשורה של כלובים – כלובי ברזל עם סורגים עבים. בתוך כל כלוב היה גבר. "מה זה?" שאל "אה, זו המכלאה שלי" ענתה ג’ינה, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. "גם אתה תצטרף לשם, אחרי שאבחן אותך". אמרה. רוברטו לא ידע את נפשו. קול פנימי אמר לו: "ברח רוברטו, עכשו" אבל הוא לא היה מסוגל, כוח הרצון שלו היה נתון בשליטה של מישהו אחר, בידיה של ג’ינה המחשפה ששלטה בו ללא מצרים. "איזו בחינה?" "מייד תיראה" ענתה. כשהתקרבו לכלובים, הבחין רוברטו שהכלובים ערוכים במעין צורת ח מסביב לרחבה גדולה. הרחבה מכוסה בשטיח ענק ובמרכזו מיזרון עבה וענק אף הוא. משהתקרבו לרחבה שמע את הגברים הם שוחחו ביניהם בשקט. הוא סקר אותם, היו של 6 או 7 גברים שהצעיר ביניהם כבן 20 והמבוגר כבן 50 כולם נראו חסונים ולבשו לבוש אחיד. חולצת טריקו לבנה והדוקה ומכנסים בצבע כחול נייבי בעיצור שמעולם לא ראה. מכנסים הדוקים וגמישים כשל מתעמלים אבל בחזיתם מעין כיס שבתוכו מוכנס הזין וגומיה בתחתית הכיס שומרת שהזין והביצים לא יחליקו חלילה אל תוך המכנסיים. מראה די הזוי בעיני רוברטו, אבל ניכר בגברים שהם הרגישו די נינוחים בתוך הכלובים לבושים בתלבושת האחידה. "מה זו המכלאה הזו? מה את עושה עם כל הגברים האלו" שאל רוברטו "אה, מזה אני מתפרנסת, אני משכירה אותם לנשים שמעוניינות בהם, או לפעמים לגברים שזקוקים לעבד לכמה שעות או אפילו יותר" "ומה הם עושים איתם?" "מה שהם רוצים. כל הגברים במכלאה שלי הם מזן משובח, וצייתנים להפליא, בדיוק כפי שאתה תהייה. הנשים יכולות לזיין אותם, לקחת מהם זרע, לענות אותם, מה שבא להן, העיקר שלא תגרומנה נזק לרכוש שלי. גם גברים שמשתמשים ברכוש שלי יכולים לעשות בהם מה שיחפצו" "והבחינה?" המשיך ושאל רוברטו כשהקול הפנימי המשיך להתחנן בפניו "ברח מכאן, מהר, ברח רוברטו" אבל השליטה של ג’ינה היתה כבר חזקה ומוחלטת. "אתה רואה שליד כל כלוב יש שלט קטן? השלט מתאר את היכולות והתכונות של כל אחד ואחד בעדר, ככה שנשים ששוכרות ממני גבר, יודעות בדיוק מה הן מקבלות" "עלה על המזרון", אמרה. רוברטו ציית ועלה על המזרון. ג’ינה נעמדה מולו והביטה אל תוך עיניו בזווית עיניו הבחין שכל הגברים בכלובים נעמדו, אוחזים בסורגים ומתבוננים בסקרנות בנעשה. ג’ינה מחאה כף אל כף ומתוך דלת צדדית הופיעה בחורה צעירה, לבושה חלוק לבן ובידיה קלסר גדול ושחור. "תכיר, זוהי ברברה, היא תלווה אותנו בבחינה" רוברטו הביט בה, נערה צעירה, לא מרשימה, פקידה. "ואחרי הבחינה?" "אה, זה פשוט, בשבועות הראשונים רק אני אשתמש בך, עד שאחליט שאתה מוכן" "מוכן למה?" "להיות עבד" אמרה וחייכה את החיוך הממכר שלה. רוברטו חש שעצם המילה עבד שהתייחסה אליו הגבירה את הזיקפה שלו. האמנם עצם הרעיון להיות עבד גירה אותו? מסתבר שכן. הקול שבתוכו המשיך לקרוא: "ברח, ברח, ברח" אבל הוא לא יכל אפילו לנסות. הוא לא יכל לרצות. הכוח של ג’ינה אחז ברצונותיו בכוח בלתי ניתן לשינוי. "ברברה, אנחנו מתחילים" אמרה ג’ינה "כן גבירתי"