אברם

אברם מת. אברם מת לאחר עשר שנים של חיים מאושרים, רוב הזמן. אברם היה איש מוצק ורחב. חזק מאד בתוך המעטה של גופו המסורבל. הוא היה בן 60, בערך. הוא לא ידע בדיוק את תאריך הולדתו. גם סבתא שגידלה אותו, אחרי העלייה מרומניה, לבד, במושב, לא ידעה. הוא היה איש שקט ונחוש שלא נתן לקשיים להפריע לו. סבתא הורישה לו את המשק. הוא היה ממילא היחיד שיכול היה להיות ממשיך. כל בוקר, מוקדם מאד, היה עולה על המשאית ויוצא לדרכים. למעשה, כאדם מבוגר, בילה יותר זמן בדרכים מאשר בבית שהשאירה לו סבתו בקצה המושב. את החלקה נתן ליוסיו השכן תמורת אחוז קטן. הוא לא היה מסוגל לראות את השדה הופך לקוצים. הקשרים היחידים שהיו לו היו בתחנות דלק ומסעדות דרכים עם נהגים אחרים. עם בעלת הבית. עם איזו פריחה מבולבלת מעיירה סמוכה או סתם זונה. זה הספיק לו. לפעמים, כשלא היתה הזמנה, היה נכנס לנגריה הקטנה ו"עושה דברים". שרפרף. צעצוע. בובה. הוא אהב את העשייה. את היצירה. את מה שיצא היה נותן לילדי המושב. לשכנות. היה מקבל איזה תבשיל רומני שגרם לו לבכות קצת. הטעם…הזכרון של משהו שלא יחזור.   כשהגיע לגיל 50 ישב לגולדסטאר עם נלו השכן הם אהבו לשתוק ביחד. ולשתות. תגיד, אברם, היית ברומניה פעם? כמו תייר? לא. מה יש לי שמה? לא בא לך פעם? לזכור אולי מה היה? לא. לא זוכר כלום מה היה. הייתי קטן. ילד. אז סתם. תסע. תייר. נראה… אתה יודע…הרומניות יפות… לא כמו פה אומרות לך מה לעשות…חמות כאלה וטובות. כמו ממליגה… טעימות… אז מכיוון שלשבועיים הבאים לא היה כלום. הכל היה מת, החליט לנסוע. לנשום אירופה. בלי אבק. בלי ריח של סולר כל הזמן.   הוא ונלו. בלי בית בלי ישראל בלי שכנים ושכנות שדוחפות את האף ואת השדיים השמנים שלהן ורק רוצות להזדיין מהצד כשבעל נוסע למשביר המרכזי או הולך למילואים או משהו. הוא לא אהב את זה. הוא לא יכול לעשות את זה לחברים. זונות באיזה מלון עלוב על הדרך. איזה טרמפיסטית זרוקה ומסריחה. אבל לא אלה. אבל שמה, ברומניה? למה מי מכיר אותנו פה, אה אברם? אמר נלו על בירה בקפה בבוקרשט. פה אפשר משתוללים! אני לא בגיל משתוללים… זה לא גיל, אברם, זה תרגיל!   בבר שנראה כאילו היה בר בדימונה או אשדוד או תחנת דלק בנגב או משהו, הייתה מוסיקה משנות השמונים. זה רק הדגיש את העליבות. משתכרים ושיכורים ונשים שחולבות מהם כמה שטרות תמורת כמה מילים של ידידות והבנה מזויפת, ואולי חולבות אותם גם בחושך או בשירותים בתמורה… קוקטיילים מדוללים עם מטריה צבעונית מנייר… אבל הייתה נקודת אור. היא לא הייתה יפה במיוחד. אבל היא שלטה בעסק. מאחורי הבר. היא ידעה איך לנהל שיכורים שדיברו חזק מדי. איך להרגיע נשים לחוצות מדי. איך לגרום לאברם לא להוריד ממנה את העיניים. היא התקרבה לגיל שלושים ונראתה יותר קרוב לגיל עשרים. המחשוף הענקי בחולצה הרקומה היטלטל בבהירות שלא השתזפה מעולם, אבל בצבע כהה מעט, טבעי. היא לא הייתה בלונדינית מתוקה מהעיר. היה בה משהו זר. צועני. הוא לא היה מסוגל להוריד ממנה את העיניים. הוא היה מהופנט. היה בה משהו מסתורי. מושך. היא לא הייתה מושלמת. קצת על הצד העגול. המלא. משהו פראי כזה. מהיער. מהכפר. לא כמו הנשים מהמושב, נשואות ומורעבות ללא תקווה למשהו טוב שיקרה להן. התשוקה שהפכה למרירות… לא כמו הנשים שפגש בכביש. נאחזות במה שנשאר מגופן, בגופו, כבקרש הצלחה ומעלה אפשרית. בגופן כאמצעי להתפרנס באין אפשרות אחרת. לגמרי לא. לא היה איכפת לה. היא היתה מודעת היטב למבטים השתויים של הלקוחות המזדמנים ושל המשתכרים הקבועים מצידה הם יכולים לחלום. אבל לא אברם. היה בו משהו שונה. היה ברור שעבר את גיל 40. גבר מוצק וחזק. אבל הבדידות נשקפה מעיניו. היה להם משהו משותף. בדידות. ולא איכפת להם. עיניה נקבו את עיניו כשהחליקה לו את כוסית הצויקה על הדלפק. "כמו אש…" "כמוך,.." "אדוני מחפש אש להתחמם?" "אפשר" הוא אהב את הניסוח העתיק של פניה בגוף שלישי. כבר מזמן לא שמע את זה. בוודאי לא בבית. שם הכל היה גס וישר בפנים. "עוד מעט אגמור את העבודה ונמשיך לדבר . האש שלי צריכה גפרור שידליק אותה" חייכה אליו כשהיא מנגבת במרץ את הטיפות מהדלפק, מטלטלת בכוונה יתרה את המחשוף מולו. עם כל מה ששתה אברם עדיין לא היה שיכור. כמו אנשים בעלי גוף גדול היה צריך הרבה יותר כדי לשכר אותו, את הגוף. אבל הוא בהחלט היה שתוי. מסוחרר. לא ממש יציב. פניו הסמוקות הסגירו את מצבו. הוא חיכה לה. הוא ידע עמוק בפנים שיש בה משהו שהוא חיכה לו הרבה שנים. זה לא היה הרמז העבה להמשך הלילה. גם לא גופה המלא שהזמין אותו בכל תנועה. לא המחשוף המלא שלא נתן לו להביא את המבט ממנו. בעיקר היו אלה העיניים. חודרת וישירות. ואומרות הכל. אולי לא הייתה שום תוכנית גדולה. אולי רק לילה אחד. אבל הוא ידע. אסור לו לוותר.   ברגע שנסגרה דלת החדר הם התנפלו אחד על השני בשפתיים ולשון. בידיים שנשלחו לכל מקום. בצעד מגושם הם נפלו על המיטה, התמוטטו ממש. ידה נשלחה לתוך מכנסיו בזחילה נחשית מתפתלת ואחזה בזיין העבה, המתקשה במהירות. משקל גופה דחף אותו לשכב ולהניח לה לטפל בו. ידו נשלחה אל המחשוף הנדיב לחפון את הרוך המתגלגל. השנייה אחזה בישבן הגדול, בשפע בשרים מופלא שהתנועע לצידו, מעליו. במהירות חילצה את הזין, מפשילה את מכנסיו אל ברכיו, חופנת את אשכיו הגדולים. גדולים מהרגיל. ואת הזיין. הזין העבה של אברם. הוא לא היה ארוך במיוחד. אבל עבה. במיוחד. מבעד לערפל האלכוהול שמע אותה מדברת. אליו. אל הזיין. בשפה שלא הבין. שפה של צוענים. ברוך משתוקק. בעדינות מלטפת. כאילו הזמינה אותו לבוא בין שפתיה.להתלקק בלשונה. לשחות ברוקה החם. להזדקר הלוך ושוב במערה הזו… הוא נאנח. היא הרגיעה אותו ברומנית. ועשתה אהבה בצוענית. בכל פעם שיצא מפיה דיברה אליו. בשפה שלה שלא הבין ובין היטב. היא לא דיברה אליו. היא דיברה אליו, אל הזיין המבהיק מרוקה. בכל פעם שחזר מצצה אותו לתוכה. לשונה נעה סביב ראשו המפרפר בפיה.חיכה מחכך את העור הרגיש.אשכיו מתלטפים באצבעות מיומנות, זוחלות ומועכות בעדינות. אחוריה מתפתלים בידו, מתכוונים לאצבעותיו החזקות שמגששות בעיוורון ומלטפות את כל האוצרות שביניהם, שבין רגליה , את הכוס הרטוב, החם, נפערת באצבעותיו הקשות, החזקות. הוא לא ידע מה היא אומרת שם,כשעיניו עצומות וחושיו מתערפלים, אבל הוא ידע שהוא מגיע. שהוא עומד לגמור. גם הוא ידעה. שפתיה אחזו בחוזקה. ראשה נלחץ אל מפשעתו, כולא אותו תחתיה, מרטט כמו חיה אחוזה בידי הצייד- ואז, באנחה עמוקה, ממעמקי גופו הגדול שפך את עצמו לתוכה פולסים של זרע חם, סמיך,השתחררו לפיה, נבלעו בה בשקיקה, התלקקו עד תום בלשונה של החתולה שמצאה את השמנת… היא לא הרפתה במשך שניות ארוכות. שניות בהן רטט גופו ללא שליטה. הטיפה האחרונה כבר נבלעה בגרונה אבל היא לא הפסיקה… אברם ידע. הוא לא יעזוב. גם כשהוא נרגע והתרפה לאט על לשונה היא לא נתנה לו לצאת. בנהמות רכות המשיכה לעשות אהבה עם האיבר הרפוי, למצוץ את סוכריית הגומי המתרככת בפה, נמסה לאיטה… אבל במקום אחר התחוללה סערה קטנה. שריריה מתהדקים סביב אצבעותיו העבות שמונחות בה ברפיון אברים. ירכיה מתחככות סביב זרועו החזקה. החום שבה לא מרפה. היא מתפתלת סביבו, מתהדקת ונפתחת לסירוגין , רגלה הדשנה,חמה ורכה, מטפסת על פניו ומחליקה מעבר לראשו. ריחה המשכר עולה במלוא עוצמתו בין שפתיה הנפערות מול פניו. מרכז גופה מכשף אותו והוא מושכת את שתי אצבעותיו עמוק אליה. גם אם רצה לזוז כל מה שיכול לזוז היו רק אצבעותיו, כלוא תחת ירכיה. אבל הוא לא היה צריך לזוז. היא זזה סביבו, בתנועות קטנות וקצובות של שרירי פנים גופה, של הסערה שכלואה בה. שששש… היא לחשה ביחד עם אחוריה, שנראו עצומים מול פניו, במרחק בו חומם הורגש מוקרן אליו וריחה אופף אותו, נעים מצד לצד , שופעים רוטטים סביב אצבעותיו- ברגע אחד החלה רעידת אדמה קטנה שהפכה לסערת חושים אדירה, כל גופה הופך למסה בלתי נשלטת, נוהמת בהנאה חייתית מגרון חם ועמוק, בצליל נמוך וצרוד, כמעט צעקה ונרגע אט אט לגירגור חתולי עמוק והתרפות בהצמדת גוף לח לגוף לח… הוא ידע. אברם ידע שהם נועדו להיות ביחד. אחרי הנישואים בעירייה הם חזרו לישראל. הוא חזר והיא התחילה מחדש. סופיה שמחה לעזוב את הארץ הענייה והוא היה מאושר בה. עיניה החודרות המסו את הגבר החזק והקשוח שהיה. הוא לא היה יכול לשבוע ממראיה. הוא היה צריך לאלץ את עצמו להפסיק מלהביט בה.בגופה המלא. לדמיין את עירומה מבעד לבגד שלבשה. לחשוב על המגע. לא לגעת בה כשעברה לידו. לא לנשק את להט שפתיה בכל הזדמנות גנובה. היא כישפה אותו. הוא לא היה מודע אפילו.   במושב הביטו בחשד בזוג החדש. בעיקר הנשים. הגברים רק הביטו בתאווה ובקנאה. הנשים הביטו בקנאה.   הוא היה מכושף. היא כישפה את כל מי שהתקרב אליה. כי זה מה שהיתה. מכשפת.   בבית, במושב, הם היו בבית. מחוץ לבית קצת פחות. אבל בבית. היא מיד התמקמה כאילו גדלה בבית הקטן בשולי המושב. הוא מיד הרגיש שהחור בחייו כבר לא שחור. הוא התמלא באור. אור בהיר שהאיר את סביבתו. שהבהיר את חייו, את תוכו. הבית החם להרגיש כמו בבית ולא כמו המקום שבו נמצאת מיטה טאו באים כדי לישון, לקום, לאכול, לצאת לחזור. כמו בית. הבית החל להתמלא בנוכחותה. בנגיעות הקלות שלה. ברכות שלה. בחפצים הקטנים. בניחוח צמחי תבלין ופרחי בר . בתה חם. במה ששמה בתה. מעולם לא הרגיש כך. הוא לא ידע להגדיר את זה לעצמו. אבל ראו את זה עליו. והאוכל שהכינה. בכל מה היה טעם של ארץ אחרת. בכל צלחת שהעמידה לפניו על השולחן היה משהו מיוחד היה חלק ממנה. בכל תנועה שלה, בכל רטט של גופה. כשיצא רק רצה לחזור.   שב לשולחן, אברם… החולצה הרקומה מרומניה… כתפיים חשופות. בלי חזייה. חצאית רחבה מבד גולש על אחוריה. בטח, סופי, בטח. בלי כלום מתחת? חשב, רעב. הוא חזר רעב מיום של נסיעה ארוכה. הוא היה רעב. והיא הגישה לו והאכילה אותו והשביעה אותו. רוצה עוד קצת לחם, אברם? טוב…עוד פרוסה… תטבול… שמן זית. ירוק. בתול. כבישה קרה. ובחיוך החליקה על מחשוף החולצה הרפויה, מעבירה את ידה אל מתחת לשד המיטלטל בכבדות. לקחה את קערית השמן הירוק וטיפטפה על השד שנחשף. עיניו נפערו מולה וידו קפאה באויר עם פרוסת לחם לבן- השמן סימן שביל ירקרק ממעלה השד אל הפטמה המבהיקה לקק אברם… הגישה לו את הפטמה בידה בלי מילים לשונו סובבה סביב סביב, אוספת את הנוזל המריר חמצמץ מן הפטמה הכהה, מזדקרת ללקיקה עוד שמן… מורחת סביב סביב את הריח החלקלק, מעסה את שדיה המתערסלים בידיהם, פטמות זקורות וזיין שנדחק לצאת. החולצה שהסיר מגופה הושלכה הרחק. השמן המשיך בדרכו אל הבטן הרכה, תמרח אותי, אברם שלי, אני לחם שלך. אני אוכל שלך. אני שלך. תאכל אותי… אברם המים אותה בזרועותיו החזקות אל השולחן, מולו. יושב ופניו שוקעות בבטנה. אפו נדחק בטבורה.לחייו מתמרחות בשמן אל גופה כן. לא היה דבר מתחת לחצאית שהופשלה. דבר מלבדה. שביל השמן השלים את דרכו אל בין ירכיה שהתפשקו ממולו בהזמנה. הצעת הגשה. כמו שיש על אריזות של מעדנים. והיא הייתה מעדן. המעדן שלו. הוא אהב כל קפל בבשרה כל התעגלות של גופה. כל חרך ושקע נסתר. מלקק את השמן בקפל בטנה האחרון. זה שמעל הכוס החם עוצר לרגע ומביט בשמן שנוטף מהשפתיים כשהיא נשענת לאחור, בין הצלחות, שדיה נחים ברכות על גופה, נשפכים בטבעיות לא מרוסנת…מבליטה את המנה האחרונה מול פניו. נוצצת בשמן והריח המטריף של גופה מתערבב בריח השמן שפתיו אוחזות בעדינות את שפתיה, מושכות ומוצצות את שעריה הנפתחים בתוך סבך שערה הכהה… כן אברם, תאכל הכל… לשונו יודעת ומוצצות את הדגדגן הגדול. מעולם לפני כן לא ירד לאשה. אבל מאז שהם ביחד לא הפסיק לאכול ממנה. לאכול אותה. לשרבב את לשונו לתוכה ואחר כך את אצבעו העבה הו,כן….תכניס בפנים… ידה אוחזת את כף ידו ודוחפת בכח את אצבעו לתוכה אל תפסיק ללקק אותי…תאכל אותי… ולשונו מקפצת בעדינות מתגרה. את הדגדגן הזה לא היה צורך לחפש. הוא הזדקר כמו תמרור בכביש בלילה חשוך. היה צריך להאט כדי שלא תגמור מיד, כל כך הייתה רגישה ונענית. למה מפסיק? כל הוא היה צריך להסיר מעצמנו את הבגדים. כי הוא היה לחוץ שם עד כאב כי הוא רצה לזיין אותה. ואז החליק לתוכה, בעמידה, גופה מיטלטל על השולחן, כל אבר נרעד ומרטט קחי, אהובה שלי, מכשפה צועניה שלי! הוא גמר בגל עוצמתי מטלטל, גופו הגדול גוהר מעל גופה הרוטט בכל איבר רך ונענה לו בנכונות ואהבה, תשוקה חמה בגלים של משיכה, הרגיש כאילו הוא לפות ומחובק בכל גופו, שופך וגומר ורוכן ונופל ונטמע בגופה ללא אודות או רצון להרפות עוד ועוד ועוד… היתה לה השפעה כזו עליו. הוא ידע שיש לו משהו לא רגיל. הוא היה מאושר. והסיפור עדיין לא נגמר…